בשמלה אדומה וצמה

אמרתי לעצמי שאלך לישון לפני שעתיים. בכלל היום היו כמה דברים שהיו אמורים להיעשות ולא נעשו.

במסגרת הבכיות הליליות שלי ושל החבוב בעת האחרונה, הסברתי לו אתמול שפעם הייתי אדם של רשימות, שברגע שמשהו היה נכתב ברשימה, מיד הוא היה קורה, והייתי זוכה לשים בגאווה וי קטן ליד השורה שלו ולראות איך הרשימה שלי מתמלאת בויאים קטנים. משום מה הרשימות שלי מפסיקות להיכתב, ואפילו אם אני כבר כותבת אחת, היא נשארת יתומה מויאים שבועות.

פצחתי בחודשים האחרונים בקריאה אחורה בזמן של בלוג מקסים שהיה פה בערך מתחילת ישראבלוג, בזמן שבו הייתי פוחזת בת 14 שחשבה שיש לה המון דברים עמוקים להגיד על העולם. באחד הפוסטים שלה, מ-2006 או משהו בסגנון, היא כתבה על תופעת הגעגועים בתוך זוגיות. אמנם היא כתבה מנקודת מבט של חוסר הבנה של איך הדבר הזה עובד ומה בדיוק יש להתגעגע למישהו אם הוא עוד מעט חוזר, אבל עצם העובדה שהיא נתנה לזה שם הרגיע לי איזו נקודה בפנים, וגם קצת סידר לי את העולם הרגשי שלי. אם אמא שלי או חברות בורחות לחו"ל או סתם לא נפגשים תקופה ממושכת, אני לא מתגעגעת. כשאבא שלי נעלם אני לרוב אפילו לא מודעת לזה, אבל זו כבר בעיה אחרת. אני מאוד מאוד שמחה כשהם חוזרים ואני פוגשת אותם, אבל בתקופה שבה הם לא פה, אני לא מרגישה איזה חסך קיומי. הנה, אחת החברות הטובות שלי לומדת בחו"ל, משמע מפגישה של פעם בשבוע קוצצנו לסקייפ ופגישה פיזית אחת לחצי שנה, ובכל זאת, בשוטף, לא מתגעגעת. משום מה, עם בני זוג זה אחרת. החבוב ואני נשבענו בנו שלא נתראה במשך שלושה ימים. קטן עלינו, מה זה שלושה ימים. ועוד למטרה נעלה, שאואיל בטובי ללמוד למבחן ימח שמו שביום שישי. אבל מהרגע שהוא הלך יש לי בבטן כיווץ קטן של געגוע והוא הולך וגדל ככל שעוברות השעות. אני מרגישה פתאום איך כל למידת ה"להיות לבד כדי להיות ביחד" שעשיתי בשנתיים האחרונות מתעופפת אל מחוץ לחלון והנה אני לא מסוגלת לישון בלעדיו והמחשבה של לא לראות אותו במשך יותר מיממה אחת עושה לי קוועץ' בלב.

אני עייפה עד מאוד, אבל יש בחוץ קולות חשודים ואני מיד מדמיינת שדים שבאים לבתר אותי לחתיכות. אלוהים ישמרני, אנשים שם בחוץ ממש חושבים שאני כבר אדם בוגר!