בשמלה אדומה וצמה

לפעמים, רגעים קטנים עושים לי את היום.

באוטובוס, אני מתיישבת מול בחורה צעירה, פנים של מלאך, שיער זהוב ועיניים תכולות. מבט קצר בה ומיד רואים שהיא מאוהבת. פניה מוארות בחיוך ועיניה מסתכלות אל החוץ בחולמניות. מדי פעם היא מפנה את ראשה, כאילו נזכרת שהיא למעשה באוטובוס, ופתאום עולה על פניה חיוך שובב, של מסתירה סוד קטן. משהו בפנים האלה, יחד עם כיסוי הראש הוורדרד והחצאית הארוכה נותן לה מראה עתיק, כאילו המושב שלה באוטובוס בעצם נמצא במאה אחרת, במדינה אחרת, והיא כל כך שקועה בחלומות בהקיץ שהיא אפילו לא שמה לב לאנשים שעולים ויורדים בתחנות שלהם, או לבחור שיושב כמה מושבים ממנה ובוחן אותה נמרצות. כל אלה לא משנים, כי הוא, האחד שלה, שולח אותה בדמיונה למקום טוב יותר, והופך עבורה גם את העולם הגשמי שלנו למואר ומאושר.

בבית, ליד השולחן הגדול, יושבות שתי חברות ולומדות, כל אחת למבחן אחר, באוניברסיטאות אחרות, ביבשות אחרות. על הספה שכוב אהובי וקורא בספר. היא עם מוזיקה באוזניים בעת שהיא פותרת לוגריתמים מתקדמים, ואני נהנית מהשקט ומסכמת במרץ פירושים של אפלטון. מדי פעם הבחור מקריא לנו משפטים נבחרים מהספר שלו, אני משועשעת וזה מאפשר לי הפוגות נחוצות. היא בכלל לא שמה לב רוב הזמן שהוא בכלל מדבר, ואחת לרבע שעה מוציאה אוזניה ואומרת בייאוש "זה לא מסתדר טוב". כמה דקות לאחר מכן תהנהן בחיוך שדווקא כן.

במטבח, ניחוחות של שום ועגבניות עולים מהמחבת הגדולה. אני מוסיפה עוד תיבולים ובוחשת היטב. התבשיל נהיה סמיך והירקות כבר מתחילים להתרכב ולהתערבב זה בצבעיו של זה. אני משאירה אותם להתבשל וניגשת לחתוך סלט, תלולית צבעונית ונעימה נערמת לה בקערה. הירקות בתבשיל כבר התרככו דיו, אפשר לשבור פנימה ביצים ולהגיש לשולחן.

במיטה, מתעוררת לאיטי בבוקר של שבת ומסתובבת לגלות פרצוף אהוב שקוע בשינה עמוקה על הכר שלידי. אני מלטפת את לחיו ואת גבו. הוא פוקח קצת עיניים, מחייך ושוקע בחזרה לתוך חלום. אני בוחרת נקודה נוחה על כתפו להניח עליה את ידי וחוזרת גם אני לישון.

רגעים כאלה מזכירים לי כמה העולם יכול להיות גם יפה ונעים. וכמה טוב לי להיות פה.