הכל חדש ונוצץ

איך שכחתי לחגוג אתמול מימונה. בנשר. בכלל היה? טוב אז היום זה מימונה. אתמול היה רק ערב. נכון היום ה30.4 אבל היום סוסון נולד לפני 42 שנה בתאריך העברי והרי אמרו רבותינו ששמחה דוחה עצב. לא רציתי להתעצב. פשוט שכחתי. אפילו נזכרתי שאתמול לפני 42 הביאו אותי לבית חולים ולמחרת ילדתי. היום ה30.4. היום לפני 33 תמה החגיגה ועצב עמוק נכנס לחיי ואינו מרפה. סוסון נפגע אז ונותר פגוע וכל מה שקרה אח״כ הוא פועל יוצא. הסכסוך עם המשפחה. הכספים שלא הגיעו האירוע המוחי.

אבל גורמים אחרים מעכירים את חיי היום. הוא , והבן הצעיר שלי. אז התאונה , הוא שנעלם לי ולא יחזור והבן הצעיר המניאק הזה שלא נותן לי לראות את בתו הם 3 גורמים כבדים מאוד שאדם רגיל קשה לו להכיל. והנה אני מכילה. גם את המלחמה וגם את הסכסוך המשפחתי. אין מה לעשות. החיים חזקים מכל מצב. כבר למדתי שהחיים זה לא פיקניק וכורכים בתוכם הפתעות לא נעימות. מי חשב שבתור סבתא צעירה לא אוכל לראות את נכדתי בשעה שמשפחתה רואה גם רואה. בעצם זה היה צפוי. גם את wawa לא ראיתי כמעט. גם איתו זה היה צפוי. לא חשבנו להתחתן ולנהל זוגיות כמו שצריך ותאונות קורות. פעם לי פעם לאדם אחר. מתמודדים. כל הזמן מתמודדים. אז אני יכולה לברך שסוסון נולד היום ואני יכולה לברך על חיים נפלאים בחברתו ואני יכולה לברך על זה שנולדה לי נכדה. לברך בהכנעה. 

כן ועוד משהו על המימונה. זה חג של מרוקאים ואני לא ממש מחבבת את בני העדה. אמה מה נעשיתי קרובה אליהם מבחינה פוליטית ודווקא בני עדתי האשכנזים הם שמאלנים הזויים. כמו בשואה

טוב אז אשתו של הבן שלי ילדה בת במזל טוב אך אני רחוקה מלהיות שמחה. כבר ביום הראשון אמר בני שלא יתנו לי להכנס. אמרתי שבכל זאת אבוא מה שיהיה יהיה. אני גרה רחוק מבית החולים. בעיר אחרת. באתי וחיכיתי בחוץ חיכיתי וחיכיתי וחיכיתי וחיכיתי עד שאמרתי אני נוסעת הביתה. אז הוא יצא. היו שם אמא של הכלה ואחות אחת. לא אמרת שרק לאמא מותר להיות? אז הוא אמר. למחרת הוא אמר לי לא לבוא כי קשה להם. בכלל לא חשבתי לבוא. היום שאלתי אם אפשר לבוא הוא אמר עדיף שלא. קיבינימט עליו

גם להוא לא סיפרתי כלום. זה לא עניין שלו. נכון לעכשיו גם לא אבוא למפגש. אולי קצת התלבטתי. אחכ חשבתי שהוא לא יענה ואז אתבאס. מספיק. זה כואב אבל זה מספיק. גם הבן שלי מכאיב לי. אז היום אני מלאה כאבים. אני חושבת אולי הייתי צריכה בכל זאת לנסוע. כדי שלא יכאב. אבל ככה זה. הכל כואב. תמיד. 

טוב. אמרתי שאני מאוד לא רצויה בליל הסדר וזה מאוד מכאיב לי. ככה הם חייה של גרושה עם תעודות ושיש לה בן עם צרכים מיוחדים. חיים על כרעי תרנגולת. רוב הזמן זה לא מטריד אותי אבל בנקודות מסוימות בחיים זה מאוד מטריד אותי. ליל הסדר. איך חגגנו

השנה הייתי במלון עם סוסון. רק ארוחה 

שנה שעברה היה אצלי בבית. די נחמד אבל קטן

לפני שנתיים היה ביערות הכרמל. שוב נחמד אבל לבד

לפני 3 שנים הייתי אצלו

בשנת 2020 היתה קורונה וכא בביתו. אה. תענוג

בשנת 2019 הייתי אצל אמא שלה וכל המשפחה

2018 אני כבר לא זוכרת. הלכנו לחוף התמרים. במשך שנים הלכנו לבתי מלון. גם בראש השנה. אף פעם לא הרגשתי מבואסת כמו הפעם. מאז שההורים נפטרו אנחנו במלון. עד 2019 היינו עושים עם אלעד. עד 2014 היינו עושים אצל אמא. עד 2012 היינו עושים אצל הזקנים. לפעמים ברחנו למלון. לפני זה היינו באמריקה אלעד בכלל לא היה. לפני זה היינו חוגגים גם אצל רבינוביץ לסירוגין ולפני זה היינו רק אצל אמא ולא חשבנו ללכת למקום אחר. גם היינו עושים סדר בגבעתיים. אבל לפני הכל היינו אצל סבתא שבואדי. 

כן היתה לי סבתא אפילו שתיים היה לי סבא היו דודים היו הורים היה בעל היו לי 2 בנים ועכשיו נותרתי לבדי עם בן אחד. השני פרח לו. מדכא ממש מדכא. מזל שכל הזמן אני לא חושבת על זה