אני לא מבינה מה קורה לי בזמן האחרון, אני רק יודעת שהמצב הזה פשוט נוראי. הכל התחיל בערב שהיה משחק בין פורטוגל לגרמניה (18.6, התאריך חרוט לי עמוק בזיכרון), ומאז ככל הנראה לא היה יום אחד שלא שתיתי לפחות שליש בירה. בהתחלה זה נחמד והקטע החברתי מאד בולט בכל מה שקשור בזה כי לא שותים בירה לבד הרי כל הקטע זה האווירה, אבל לאט לאט המצב פשוט הפך לבלתי נסבל. אמרתי כמה וכמה פעמים שזה בגלל שבזמן האחרון היו הרבה אירועים חברתיים, כמו סתם מסיבות, מסיבות גיוס, מסיבת סיום, חגיגות בעיר של אחרי בגרויות, החגיגה ההיא בעיר של אחרי ערב מגמת קולנוע, סתם סופי שבוע בעיר, יורו, ימי הולדת, מסיבת סיום של מגמת קולנוע (היו שתיים) וכו', ויש מצב שזה באמת נכון. בטח עולה לכם בראש השאלה - "נו, אז מה את רוצה להגיד בזה? שאת אלכוהוליסטית?" - לא, אני ממש לא אלכוהוליסטית, אני יכולה להרגיע אותכם. אני לא מאלה שלא יכולים להעביר יום בלי בירה או וודקה, האמת שאפילו הייתי שמחה אם זה היה קורה. אז מה הבעיה שלי? טוב, היא מתחלקת לשניים למען האמת:
1. זה משמין (אני בת, לא לשכוח).
2. זה פוגע בי נפשית וגם פיזית. איך נפשית? אני בנאדם שבאופן כללי לא ממש שם זין על מה שאנשים אומרים, ככה שביום רגיל וסחי אני אומרת דברים ממש דוגרי, ועל אחת כמה וכמה כשאני שיכורה - ואני משתכרת מ-ה-ר. איך אומרים? נכנס יין יוצא סוד. הפתגם הזה נכתב עלי, אין לי שמץ של ספק. מעבר לכך, זה גרם לי לסרטים מסויימים עם מישהו מסויים, שאלמלא כל הקטע של האלכוהול שום דבר לא היה קורה ביננו (אני די מתחרטת על זה כי הוא דפוק וילד קטן). ואיך פיזית? נקרא לזה גופנית. הרבה נשיקות עם אנשים לא רצויים. כאבי ראש (עכשיו למשל כואב לי הראש בטירוף). היום בבוקר למשל גיליתי את הזוועה מאתמול - כל הרגל השמאלית שלי חבולה ומלאה בשריטות (כנראה שנפלתי) ומעבר לכך, על הכף רגל יש לי כוויה די גדולה כי נפלה עלי נרגילה (תודה רחל). יש גם ימים שהמצב באמת מדאיג ואני מתעוררת עם כאבים מעצבנים באיזור של הכבד.
טוב, זה לא שלא כיף לי. במסיבות עצמן זה תמיד כיף, סוף סוף סיימנו ללמוד (יותר נכון, תוך 24 שעות אני כבר לא אהיה תלמידה במערכת החינוך בישראל, אבל בגדול אני כבר חודש לא מרגישה תלמידה). כל מה שלא עשיתי ב3 שנים דחפתי לחודש אחד. ההשתחררות הזאת שהאלכוהול גורם היא מאד נחמדה, היא גרמה לי להכיר אנשים ממש נחמדים שבחיים לא דיברתי איתם לפני. אני פשוט לא אוהבת את ההשפעה שעלולה להגרר לתווך הארוך. התחלתי להרגיש כמו מארק רנטון מ"טריינספוטינג". המרדף האינסופי הזה שלו לחיים לא משעממים אבל בו זמנית ההבנה שהוא הורס את עצמו.
בקיצור, אם להסתכל ביומן שלי (שמי שמכיר אותי יודע שאין דבר שאני לא רושמת בו כי אם לא אז אני שוכחת) בשבוע הבא הכל כבר נגמר. שבוע הבא פשוט ריק. אין מסיבות, אין ימי הולדת, אין מסיבות גיוס (לפחות כרגע לא מתוכננת מ"ג). מעניין מה יקרה אה?
אז עכשיו אני אלך לי לארון ואקח איזה שני כדורי אדוויל ואתחיל לחרוש לבגרות האחרונה שלנו:)
שיהיו לכולכם חיים רווים בהנאה,
עמית
3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
