השבוע נפתחה ההרשמה הניסיונית לבר אילן. מסתבר שלפני ההרשמה האמיתית הם פותחים מערכת דמה שאפשר דרכה להרכיב מערכת. אז הרכבתי לי את המערכת לתקשורת וקרימינולוגיה, אחרי זה הרכבתי לעצמי מערכת לתקשורת ומדעי המדינה. עדיין לא החלטתי בין השתיים, אבל מבחינת היקף השעות, ומספר המשמרות שאני אוכל לתת בעבודה זה יוצא דומה מאוד. עכשיו כל מה שנותר לי לבחור זה מה מעניין אותי יותר. מדעי המדינה גם מעניין אותי, גם חברה שלי שלמדה את התואר המליצה לי עליו ואמרה שהוא מרתק. אבל איכשהו אחרי מחשבות מה יתאים לי יותר הלכתי על קרימינולוגיה. מבחינת תעסוקה זה אותו דבר. מדעי המדינה זה לעסוק בתחום הפוליטיקה, קרימינולוגיה זה להתעסק עם פושעים. כמו שאמרתי אותו דבר- עם יתרון קל לקרימינולוגיה.

ב-1 לאוגוסט תתחיל ההרשמה האמיתית. אני מאוד מקווה שאני אוכל לתפוס את כל הקורסים בשעות שיתאימו לי לעבודה.

קראתי קצת השבוע מה היה בשנה שעברה. והיה פשוט כאוס בחיים שלי. עברתי מבאר שבע בחזרה הביתה, לקחו ממני את החדר, לא הייתה לי עבודה באותה תקופה ולא היה לי שמץ לגבי מה שיקרה איתי בהמשך. אני לא יכולה להגיד שהכל הסתדר, אבל פתחתי דף חדש ואני עומדת לפתוח עוד דף חדש באוקטובר. על חלק מהדברים אני גאה בעצמי שלא נתתי לעצמי לשקוע וישר מצאתי עבודה, אבל יש עוד כמה דברים שאני רוצה לעבוד עליהם כמו קשרים חברתיים וקשרים רומנטיים. אמנם בעבודה הכרתי הרבה אנשים, וחלק אפילו התקרבתי לרמה של חברות אישית, אבל זה עדיין לא מספיק. אנשים לא מכירים אותי כמו שאני רוצה שיכירו.

אחד הדברים שעוזרים לי להניע קשרים חברתיים זה הפייסבוק. אנשים קוראים את הסטטוסים שלי וצוחקים, ויום למחרת בעבודה מדברים איתי על זה. לפעמים מהסטטוסים האלה נוצרות בדיחות פרטיות שעוזרות לי להתקרב לאותם אנשים. אני חושבת שיש לי כשרון לדוג ציטוטים מצחיקים, או שיחות מצחיקות שהיו לי. אנשים לא כל כך מבינים מאיפה אני דגה את כל אותם אנשים המצוטטים כי למרות שאנחנו עובדים באותה עבודה להם לא יוצא להתקל בדברים כל כך מצחיקים. למען האמת, כנראה שאנשים לא משתנים. ככה זה בדיוק היה בתיכון. אמנם לא היה פייסבוק, אבל השתמשתי הרבה בהומור בשביל לזכות בתשומת לב. יום אחד אספתי את כל הציטוטים שרשמתי על המורים, הדפסתי אותם וזה עבר מיד ליד בכיתה. גם כתבתי סדרה של סיפורים שהגיבורים שלהם היו המורים והרבה קראו אותם ולא רק בכיתה, זה גם עבר בשכבה. אי אפשר להגיד שהייתי מהמקובלים, אבל זה קצת עזר לי.

ביום ראשון הדבר הראשון שעשיתי על הבוקר זה לבכות. לא ידעתי למה, רק תחושה של עצבות כזאת כאילו החיים שלי הכי מסריחים בעולם. זה חזר על עצמו גם בערב וגם ביום שני וכשאני חושבת על זה עכשיו בכיתי גם בשבת שעברה. בסוף מסתבר שהחיים שלי לא מסריחים בכלל, אלה ההורמונים שהחליטו להקדים בשבוע. 12 שנה בערך ואני עדיין לא מזהה את הסימנים. לבכות בלי סיבה על הבוקר צריך להיות סימן מובהק.

כאן מופיע משפט סיום,

בובי