אני לא בתקופה טובה בחיים שלי. קשה לי להניח את האצבע איפה זה התחיל בדיוק, או מה גרם לכך להתחיל, אבל אני במצב רוח ירוד כבר אולי שנה. דיכאון או חרדה או סתם פסימיות קיצונית בתוספת הרבה רחמים עצמיים.
הלבד והבדידות הולכים ומשתרשים ונהיים חלק ממני. אני לא חושבת שאי פעם יקרה משהו שיגרום לזה להשתנות. ברוב הימים אני חוזרת הביתה מהעבודה, לחדר שלי, אין לי כוח לעשות כלום אז אני מזמינה לי משהו לאכול, בוהה קצת בטלוויזיה והולכת לישון. ככה כמעט אותו תסריט כל יום מחדש.
אין לי חברים שאני נפגשת איתם באופן קבוע. אין לי תחביבים מיוחדים שממלאים לי את היום ואני לא יודעת אם יש משהו שילהיב אותי מספיק בשביל להוציא אותי מהבית.
אין לי זוגיות וגם לא הייתה מאז הפרידה לפני שלוש שנים. כל חודשיים או שלושה או יותר יש ניסיון להכיר שנגמר תוך דייט אחד או שניים. אף אחד לא מצליח לעורר בי את התחושה הזו של ה-"וואו, אני רוצה יותר מזה". זה מייאש כי אני לא רוצה לסיים את החיים לבד.
חשבתי הרבה פעמים לשים לזה סוף. היה חודש או חודשיים שהמחשבה הזו רצה לי כל היום בראש, אבל אני לא אמיצה מספיק. לא רוצה לצער את המשפחה הקרובה שלי ולא רוצה להתמודד עם ההשלכות במידה וזה לא יצליח. חוץ משתי הסיבות האלה, אני לא רואה שום סיבה להמשיך. קוסם לי מאוד הרעיון של מחלה סופנית, או ללכת לישון ולא להתעורר יום אחד.
ועכשיו לשים בחזרה את המסכות ולחייך.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
