חיים אחרים

במאי 2003, נשלחתי ברוב כבוד ופאר לייצג את הארגון הסופר מגניב אותו סופר הערצתי ובו הייתי סופר-חברה-פעילה, בערב גאלה בניו יורק. שבוע שלם של חוגי בית ולספר לעולם כמה "זרעים של שלום" זה חשוב. מהלב אבל, לא בציניות. שיאו של השבוע היה ערב הגאלה עצמו, הו ערב הגאלה, בו כולם לבשו שמלות מנצנצות, איפור ערב וחליפות מחוייטות.

אני לבשתי טישרט ירוקה עם ציור של שלושה ילדים ועלי קנאביס. (החולצה של סידס- זרעים של שלום. די מכוערת. חברותיי נהגו לקרוא לצבע ירוק של ערבים. אוי..)

היה מיוחד. לא רוצה לספר על זה אפילו, כי הדעה הנוכחית שלי על הארגון תמנע ממני את האפשרות להעביר את החוויה ההיא במלוא מיוחדותה.

השנה, בתור פאקינג אמיסרי שנמצאת במרחק יריקה מהתפוח הגדול (בו מתקיים הביג אוונט) (ועוד מלא ביג אוונטים אחרים, ניו יורק זה אחלה בחלה), אני אהיה אורחת בערב המהודר.

אני אשב בקהל, ואשמע את הנציג הישראלי (בתקווה שהקונצפט נשאר אותו דבר..), ואזכר כמה אני הייתי לחוצה, ואיך התעקשתי בלי דפים, כי צריך לדבר מהלב על נושאים שבלב.

אני אשמע את הנציג הפלשתינאי, ואנסה לראות אם אני מזהה מי הוא, כי הם רובם אחים בסידס.

אבל גם הוא ירגש אותי. סידניקית, ויצמן היה קורא לי בבוז. מאמינה באנשים, אני קוראת לעצמי.

אני ארגיש מאוד מאגניבה במלון המפואר כשתתחיל התוכנית האומנותית.

 ואז שכבר לא יהיה מה שישעשע אותי בבמה, אני אחשוב על כמה חבל שהיום, שלוש שנים אחרי, אני באותו ארוע, רק כי הקרובת משפחה הניו יורקרית העשירה שלי, החליטה לעשות לי מחווה וקנתה לי כרטיס.

הייתי לובשת את החולצה הירוקה שלי, חבל שהשארתי אותה בארץ.