חיים אחרים

אני צריכה לכתוב יותר.

לא רק בבלוג הזה, שכבר מזמן הפך לסתם אתר ורוד שאני קוראת בו מידי פעם ולא מבינה מי כתבה את זה. אני צריכה לכתוב יותר נקודה.

ראיתי סרט ישראלי טוב לא מזמן על האביבה הזאת, אהובתו, ועל כמה שהיא סופרת וכותבת ויוצרת למרות כל קשיי היומיום. ואני מה קשה לי?

איפה אני ואיפה הספר שתמיד חשבתי שיהיה לי עד גיל 20.

בכלל אני צריכה לעשות הכל יותר.

אני פשוט ילדה עצלנית.

כן, זאת בעיה.

אם הייתי שולחת אימייל באמת לשלושה אנשים יקרים בשבוע, הייתי מרגישה יותר טוב. אם הייתי שולחת לפני חודש את כל האגרות ברכה לראש השנה, הייתי גורמת לאנשים להרגיש יותר טוב. אם הייתי קונה כבר לדקוטה את המתנה מהעין השלישית ולא מתמהמת עם כל דבר. אם הייתי מחזירה טלפונים.

אם הייתי מתקשרת בעצמי.

ואני כאילו מרגיעה את עצמי שזה בסדר, כי אני במין תקופה "צפה" כזאת, שומדבר עמוק, בין שנת שירות לצבא... אוטוטו יגיע הזמן להפסיק לעשות כלום.

אבל, זאת הנאתי הגדולה ביותר. הכי אני אוהבת לעשות שומדבר.

(וגם לקנות בגדים, לדבר בטלפון, מסיבות ולהיות עם חברים. אני הרי מיוחדת, לא כמו כולם. אה הא.)

אני צריכה יותר. יותר לעשות דברים, יותר לכתוב, יותר לשמור על קשר עם האמריקאים שלי בפיירפילד, יותר לאהוב אותי, יותר לרצות אותו, יותר להיות ערה. די לקום ב4. אז מה עם גשם.

ובא לי לשפוך ככה כמו שצריך על איך אני מרגישה ומה המסקנות לגביי הקשרים שלי עם החברים בארץ, ואיך בכלל לחזור למציאות, ומה עובר לי בלב ובראש ובנשמה. אבל לא יוצא, כי אין מאיפה. "צפה". לא צוללת פנימה.

לא צריך, מסוכן לטבוע.

איפה אתה היום בחור שדות?

כמה בקלות אוכל לדעת,

ולמה שארצה.

בטח אותו הדבר, רק בנופים שלך,

הכי שטותניק ומצחיק, פשוט בבית שעל חוף הים.

וברור שמלא חברים סביבך,

לא אומר להם כלום, אבל מדבר עם כולם.

ובלילה בשקט אתה גורם לה להרגיש,

היא שלך ומיוחדת וזה שלכם לעד.

אבל כל כך עובד עלייה,

כי הכי אתה אוהב לבד.

איפה אתה היום בחור שדות?

איך זה שככה זה נגמר,

אולי זה לא התחיל אף פעם.

בלייזר ופד-אקס, שקי שינה ופסנתרים גדולים.

ניו יורק כולה.

איתי טיראן, את לא לבד, בית הבובות, איצטרובלים.

ליטוף של יד על הפנים שלי, יורדת ועולה.

להרגיש שוב, ולהתגעגע קצת.

לחשוב לפעמים שבטח אראה אותך אתה פה.

לחייך שכשנזכרים בך, אולי בהחמצה מעט.

אולי לא.

איפה אתה היום...

בטח בודד.