מחר תמיד נשאר מחר

כמה שהוא כואב הכי כואב..

אחרי 4 שנים לעזוב אותו קשה לי כל כך אני לא יודעת איך אני אתמודד עם הלבד הזה עם העצב הזה שממלא את כולי..

עם הדמעות האלה שוחנקות אותי ולא נותנות לי מנוח..

הלב שמתגעגע וכואב לו המון

כל הזכרונות מציפים אותי כל פעם מחדש

ואיי פאק כבר 4 שנים שאני כותבת בבלוג הזה.. לא יאומן מגיל 14 יש לי בלוג והיום אני פאקינג בת 18

ואיי..

כמה דברים עברתי וכתבתי פה כמה זיכרונות ומצבים כואבים שמחים.. תיעוד נדיר חחח

אז מגיע לו מזל טוב

הוא בן 4 =]

גדלתי.. והכל ניהיה קשה יותר וגדול יותר..

כל ההחלטות, כל המצבים הכל גדול..

הבעיות זה לא בעיות של ילדים אלא בעיות שיש להן השלכה על המשך החיים שלי.

וההחלטות הן כבר לא החלטות של איזה בובה אני רוצה אלא החלטות משמעותיות וחשובות..

וזה מפחיד לחשוב שכבר נכנסתי לעולם האמיתי שבו אני לא מוגנת שבו אני חשופה בפני כולם בפני הכל..

אני עצמאית מאוד, אבל אני מפחדת שהעצמאות הזו תתמוגג בשלב מסוים ואני אצטרך את העזרה של ההורים.. משהו שבזמן האחרון אני לא נזקקת לו,

כי הכל אני משיגה בכוחות עצמי.. והאמת אני גאה על כך בי וההורים שלי גאים בי על כך, אבל שוב הפחד הזה שיגיע הרגע שאני לא איהיה עצמאית והוא מפחיד אותי, מודה.

כמו שאימא שלי אומרת החיים זה לא פיקניק וצריך להטמיע את זה..

החיים קשים, החיים הם הצגה..

מפחיד. כי שאני חושבת על זה כל הצגה מגיעה לסיומה.