אם הייתי יכולה לפרגן לעצמי בטיפול פסיכולוגי טוב הייתי עושה את זה, זה בטוח.

ה4 שנים האלה שלמדתי בהן ומה שחוויתי הותירו בי צלקות, הגזענות, האנשים שלמדו איתי שהיו כאלה אטומים, המרצים שהיו קשים יותר מדי, מחלת הנשיקה, האהבה שלי לד', החלומות שלי לזוגיות טובה שאמצא בעיר הזו. הכל התפוצץ לי בפנים.

הבדידות, הכאב, התחושה הזו שאני לא בסדר אף פעם שכולם אהובים ואני לא.

יש לי קטע חזק של מזל טלה שאני יכולה לזייף מה שאני לא, אם אני לא מרוצה יראו את זה ואם אני שמחה יראו את זה גם. טלה. דפוק.

הטלה הדפוק קצת הרגיש טוב כשנהיו לי חברים בעיר הנוכחית רק שכל אחד ממש עמוס עד לצוואר עם דברים, אחד מסיים תואר, אחר בסטאז' ואחרת עוד מעט עוזבת את העיר.

הקטע שנהייתי בנאדם ממש תוקפן מילולית לפעמים ועוקץ בלי לחשוב, עם כמה שיש בו רכות ואני מתחשבת ועוזרת לאנשים (ולחיות) יש בי גם חספוס וכשמישהו מנסה להשפיל אותי אני נכנסת בו בלי לחשוב פעמיים. אמנם זה טוב כי זה ישראלי ובישראל כמו בישראל... אבל אני מתגעגעת קצת לאני של פעם. לתמימות שהייתה בי ואיבדתי את זה. איבדתי את זה.

זה לא שאני בנאדם רע, אני ממש לא בנאדם רע, אני עוזרת לכל כך הרבה אנשים ואני לא אספר כמובן אבל אני מרגישה כל כך פגועה ומרגישה עדיין שקשה לי לעכל את כל מה שעבר עליי ב4 שנים האחרונות. זה לא שהעבודה שלי יותר מדי עוזרת, נפלתי למקום לא הכי סבבה מבחינת צוות בלי שום קשר אליי, כך הם היו לפני עם האנטריגות שלהם. אני פשוט אשכרה רוצה לנוח, לנוח, לנוח.

רוצה לעכל את כל מה שעבר עליי במקום הזה, ב4 השנים שלקחו אותי מגיל 22.5 ל26.5, שרק השגתי תואר בלי שום ערך מוסף מלבד רצון מוקצן להגן על הכבוד שלי אחרי שהוא נרמס שוב ושוב ושוב.

אני מתגעגעת לעצמי.

הלוואי ובקרוב אוכל להגיע להשלמה מסויימת ולשקט פנימי.

אני לא מבינה את הלב או המוח שלי, בכלל לא.

המוח שלי מפרש פנים מסויימות מאוד כמושכות בגברים ואת השאר- לא. נשים אחרות יכולות להגיד על מישהו שהוא חתיך והוא לא יעשה לי את זה בכלל אבל מישהו אחר- וואו ממש, בקטע שאני אעוף על המראה שלו. העניין שגברים כאלה כמעט ולא קיימים. לפחות לא במציאות שלי. זה לא שהם מוטציות או חייזרים, הם קיימים. אבל לא אנשים שאני בקרבה איתם.

ג'ון, נקרא לו ג'ון, הוא בדיוק הטעם שלי, בדיוק. אחד לאחד. פנים גבריות מדהימות, עיניים חומות מושכות, גוף טוב, גובה טוב ולא מאיים לעומת הגובה שלי. הוא משכיל ועובד בעבודה מסודרת. הוא מושלם בעיניי. מושלם.

הקטע שהוא קיים רק באינטרנט, ראיתי אותו באתר הכרויות לפני כמה שנים ועם כמה שגברים נכנסים ויוצאים לי מהלב (הבחור הנוצרי שעבד איתי שנדלקתי עליו ונראה שבאיזה שלב הוא גם עליי אבל ברור שלא קרה כלום ועוד כמה גברים בודדים)- הוא נשאר היחיד שנשאר לי אשכרה בלב 3 שנים. לפעמים על אש קטנה לפעמים על גדולה. אני דלוקה עליו לגמרי. בכל ליבי.

כשעליתי על הפייסבוק שלו ראיתי שיש לו חברה וזה שבר לי לגמרי את הלב, אחרי שנה בערך הם נפרדו וראיתי אותו שוב באתר ההכרויות רק שעשיתי ניתוח לא פשוט ולא יכלתי ממש ללכת אז לא פניתי, אחרי שהתאוששתי עשיתי מנוי רק שהוא עזב את האתר. נראה שלגמרי.

הוא העלה תמונה ממש יפה שלו ומלא נשים (גם כאלה שראיתי שהן לא חברות שלו בפייסבוק) עשו לו לייקים... מנסות להתחיל. ואני שואלת את עצמי- 

מה הפאקינג סיכוי שלי?... מה הסיכוי שלי שהגבר הזה יענה לי, יצא איתי, יתאהב בי ויצעד איתי יחד לחופה?..

משהו שבערך לא סיפרתי לאף אחד- כשראיתי שהוא התחיל להתאמן ממש רציני זה מה שדחף אותי יותר חזק לחדר הכושר. כן- הגוף שלי השתנה ב5 חודשים שאני שם אבל עדיין לא בדיוק כמו שאני רוצה, אני שוקלת לעבור לחדר כושר אחר אבל זה לפוסט אחר.

אני דלוקה עליו ממש ממש ממש חזק, זה מייאש אותי כבר, אני גם עובדת עם רוב נשי כמעט מוחלט ושעות על גבי שעות כך שלהכיר גברים פנים מול פנים זה כמעט ובלתי אפשרי עבורי, אני ממש נשאבת ליומיום.

הפחד שלי בכך שאפנה אליו שהוא לא יענה לי והבועה שלי תתפוצץ. חברה שלו לשעבר נראתה ממש לא הסגנון שלי, יותר בסגנון פרחי (לא מכירה אותה אבל ככה היא אשכרה נראית). אני לא פרחה, אני לא חנונית, אני מצחיקה מאוד כשמכירים אותי אבל פשוט לא יכולה לעמוד בפרמטרים של מי שמחפש פרחה, זו לא אני פשוט. מה אני יכולה לעשות? אני מפחדת שהוא יקלל אותי או שהוא יגיד לי- "וואי את זו מהאתר?! (שאיך הוא יזכור?..) למה את חופרת לי?... אם הייתי רוצה הייתי פונה אלייך." אני מפחדת שהוא יתעלם ממני.

אני מפחדת שאם הוא בתכלס מתנהג כמו פרח אני בחיים לא אדע את זה וארגיש כל פעם שפספסתי משהו, כי הוא לא משדר פרחיות או ערסיות אבל פנים זה לא הכל. ואם הוא כזה אני ממש לא רוצה קשר וישר ירד לי ממנו. למה הוא תקוע לי עמוק בראש???

אני לא מצליחה לאהוב את העבודה שלי, בכלל.

אני מרגישה תקועה במין לופ שגרתי מעפן כזה שלוש פעמים בשבוע חדר כושר בבוקר שעה וחצי אחר כך מדי יום (שישי כן ושישי לא) עבודה מאומצת של 8 שעות עם צוות שמאוד עויין האחד לשני ומנהל שדואג לברוח כל פעם שהוא יכול. נקודת האור היחידה שלי בעבודה הזו זה הסטאז'ר שמתעופף לו בדיוק עוד חודש מהיום...

יש לנו עובדת ותיקה ולא משכילה כמו שאר הצוות שמנסה (ומצליחה הרבה פעמים) להעכיר את האווירה ולגרום לסכסוכים. היא שונאת עובדת אחרת והרגשות הדדיים, אני די באמצע, כל אחת מנסה למשוך אותי לצד שלה ושתיהן כלבות כל אחת בצורה שלה.

הותיקה מגעילה נורא, בוחשת, מרכלת, עושה שיחות באמצע העבודה ונעלמת ומשאירה אותי הרבה פעמים לבד וכמה שאני פונה אליה ולמנהל זה לא ממש עוזר.

השנייה גם מגעילה, מחמיאה לכו-לם (מלבד הותיקה כמובן) בנוכחותי ובחיים לא מחמיאה לי על העבודה, חוץ מהסטיילינג והרגליים שלי שממש יפות לטעמה. בסדר. תודה. היא לקקנית בלתי נלאית, בצורה מביכה ממש ממש. לקקנות ממש בולטת שלא משאירה מקום לספק שמדובר בצביעות גדולה. איכס. מביך. גם ללקוחות היא ככה וזה סופר מביך.

המנהל בורח כל הזמן ממחוייבויות והתמודדויות וזה קשה לעבוד מול אנשים קשים הרבה פעמים כשאין לך גב. הסטאז'ר בכלל מסיע אותו הלוך וחזור לעבודה ולבית. מביך ממש. נהג בוס.

מרגישה שתקועה בשגרה מתישה כזו, כושר, בית- מקלחת, עבודה, חוזרת לבית- נתקעת מול הטלוויזיה, הולכת לישון.

נקודת האור שלי זה שחודש הבא מתחילה ללמוד תואר שני ומקווה להתעופף בינואר- פברואר מהעבודה הזו לעבודה אחרת הרבה יותר מספקת.