|
 כינוי:
קיסה בת: 26
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2021
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
| 3/2021
אבל אני נהנית מזה כל כך, אז אולי זה לא באמת רע?
| |
לפעמים אני רוצה לכתוב בקבוצה אבל אני מרגישה מאוד לא נוח.
אני מרגישה שמה שיש לי לומר לא חשוב או לא מעניין או לא מדוייק או לא כל דבר אחר.
אני תוהה אם יש בזה איז... אולי לא. אולי זה פשוט ככה.
ביומיים האחרונים ביליתי שעות בצמיחה אישית ויש לי הרבה יותר מושג מה הייתי רוצה להיות.
אני זוכרת שבתור נערה מנעתי מעצמי דברים כאלו, אבל אם לומר את האמת גם ככה לא היה לי
עניין גדול בזה. כלומר, היה לי, אבל לא כלפי עצמי? או שאולי פשוט חשבתי שאין טעם?
אני לא ממש זוכרת למה בדיוק. אולי זה פשוט שילוב של הכל.
אני עוד שנייה מסיימת את כתום זה השחור החדש ואני רוצה לעבור לאנימה אחר כך.
כבר יש לי אחת מוכנה בנטפליקס שאני ממש מצפה לקראתה.
יש לי פתאום רוטינות וזה מרגיש מאוד בריא. אני חושבת שזה מה שהפסיכיאטר אמר אז,
שההתעסקות הספציפית הזו ביופי וחיצוניות היא בריאה?
אני רואה את זה עכשיו. אני רואה איך מניקור וקרמים וקצת איפור גורמים לי להרגיש מדהים,
כל ההוויה שלי מרגישה בטוחה יותר ויציבה יותר מאשר ההתעסקות במשקל, קלוריות והיקפים.
עדיין, אני כל כך כל כך רוצה להיות קטנה ולהפטר מהזרועות המגעילות שלי ולהרגיש קלה יותר.
לפעמים בא לי לקחת מספריים ופשוט לגזור את כל העודפים האלו.
בא לי לעשות חתך ענקי ולהוציא את השומן עם כף.
בא לי.
(ובא לי לעשות את כל הבולמוסים האפשריים אי פעם כדי להגיע לחצי טון ושאף אחד בחיים
לא יצליח להגיע אליי מתחת לכל השכבות)
(לפעמים אני מסתכלת עלייך ואני מתה מפחד להיות כמוך, ואז מקנאה בטירוף, ואז נבהלת שוב)
(זה נורא לומר, אבל לפעמים את המוטיבציה שלי)
(סליחה)
| |
אחת הנשים במכון אומרת שהיא תופסת את הפרעת האכילה שלה כהתמכרות.
שמעתי את זה הרבה בזמנו, כשעוד היה פופולארי להיות "אנה" בישראבלוג.
יש תפיסה דומה לגבי חתכים ופגיעה עצמית.
במכון לא מאשרים אבל גם לא שוללים את ההנחה הזו, וממש הייתי רוצה תשובה קונקרטית.
אני חושבת שהם גם לא אוהבים את המיינדסט הזה בגלל שלהבדיל מהרבה התמכרויות אחרות,
מאוכל אי אפשר וגם אסור להגמל.
אני לא יודעת לגבי אוכל, אבל אני בהחלט מרגישה מכורה לפגיעה עצמית.
אני שומרת על הכלים האלו להתמודדות חזק וקרוב, הרבה יותר קרוב מאשר אנשים שאני אוהבת
או ערכים שאני מאמינה בהם. אם לוקחים ממני את הכלים האלו, את הצומות והבולמוסים
והשקילות וההמנעויות, אני מרגישה כמו אדם בלי עור בחדר מלא באש.
המשימה השבועית שלי היא לחזור לכתוב יומן אכילה ואני שמחה מזה מאוד,
כי בפעם שעברה זה מאוד עזר לי לנהל דיאלוג עם עצמי ולעשות עבודה ביני לבין המוח שלי.
הייתי רוצה לכתוב יותר בבלוג, גם. או בקובץ וורד או וואטאבר. אני צריכה לדבר לעצמי
יותר ואני יודעת שזה חלק מהטיפול אבל אני מרגישה כמו זו שאמרה שממש קשה לה לכתוב.
(גם נשקלתי היום בפגישה הפרטנית והיה רגע שנבהלתי בשביל הצד המצמצם אבל התנחמתי
בטירוף בשביל הצד האימפולסיבי. אני ממש מרגישה רגועה יותר וזה מפחיד אותי.)
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
