כבר ארבעה חודשים שאני לא יכול להיכנס לבלוג בגלל האתר הדפוק הזה, למרות שממש הייתי צריך לפרוק.
עברו ארבעה חודשים מאז שאותה הבחורה יצאה מחיי, ואני פשוט לא מצליח להמשיך הלאה.
אני חושב עליה כל יום, אני חולם עליה לפעמים, אני מתגעגע וכואב כל יום מחדש כאילו זה קרה אתמול.
אני מתחיל עוד חודש את השנה האחרונה לתואר. יש מצב שקיבלתי הצטיינות דיקן השנה (אבל אני לא סגור על זה).
התחלתי לעבוד במשרת סטודנט ממש ממש שווה שמלא היו חולמים עליה.
יש לי כסף, יש דיבור על יציאה מהבית של ההורים בחודשים הבאים.
אני מתחיל לשקול מסלולים אפשריים לתואר שני.
אבל אני פאקינג לא מצליח להפסיק לחשוב עליהההההההה.
אני לא מצליח להפסיק להתגעגע אליה.
אני לא מצליח לצאת מהדיכאון!
אמרתי לעצמי טוב, יאללה, ממשיכים הלאה, ונרשמתי לכל אפליקציית היכרויות שקיימת בעולם בערך.
קוראיי הוותיקים שלא קיימים בוודאי יזכרו שהתנסתי בקונספט הדפוק הזה לראשונה לפני שנתיים, ומאז אני שם און אנד אוף, אבל בעיקר אוף.
בחודשים האחרונים מאז חזרתי לאפליקציות היה לי פרופיל לא מושקע, בלי הרבה תמונות וגם כאלה לא טובות במיוחד, בלי תיאור וכו'.
לא קיבלתי אף לא לייק אחד, אבל אמרתי לעצמי טוב, זה בטח בגלל זה.
הלכתי כתבתי איזה חרא חצי שנון, טסתי לאיטליה דאגתי שיהיה חבר עם אייפון לטופ קוואליטי, ולא השתנה כלום. נאדה. שממה. מדבר.
אמרתי טוב, האלגוריתם של האפליקציות האלה מתעלל במי שלא משלם להן, זאת הסיבה.
שילמתי פאקינג 140 שקל לאוקיי קיופיד שימות בעריסה התינוק החמדן הזה עם החץ וקשת שלו, ולא קרה פאקינג כלוםםםםםםםםםם.
ואז, לראשונה, הכל נפתח.
אני מקריח, אני מכוער, יש לי עודף משקל, אני דוחה ואני לא ראוי שמישהי בכלל תסתכל עליי.
המחשבות האלה לא עוזבות אותי. האפליקציות האלה באמת מרסקות את הביטחון העצמי.
והשילוב של זה עם הגעגועים העזים לאהבת חיי סליחה על הסופרלטיבים הצ'אחליים אבל אדם שרציתי באמת ובתמים להיות אב ילדייה שלא מרפים ממני. רע לי. אני כלכך רוצה אהבה, אני לא רוצה להיות לבד. לכולם סביבי יש את זה, ורק אני באמת מתבוסס בחרא ורחמים עצמיים.
לא טוב לי, אני מדוכא ואני שונא את הכל.
למה כל זה מגיע לי?
הבדידות קשה לי, המחשבות עליה מטריפות אותי, התיעוב העצמי עולה לרמות חדשות ובאמת שהיום בבוקר כמעט בכיתי בדרך לעבודה.
מתי כבר יהיה לי טוב?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: