יש משהו בתמימות שלנו כילדים.
יש לנו יכולת קלה יותר לראות את הטוב שבדברים,
להיות יותר פתוחים לקבל דברים,
גם אם שונים מאיתנו,
חלקנו אף פחות שיפוטיים מאשר היותנו מבוגרים,
ובכלל, כל דבר מיוחד מאוד, מרגש ומפתיע.
כל דבר שנעשה בפעם הראשונה
מעלה את קצב פעימות הלב כאילו גילינו עולם חדש,
והשמש תמיד זורחת חזק יותר כשנרגשים.
התמימות הזו לעולם חוזרת,
גם אם מנסים להשיג אותה חזק חזק,
היא שמורה לילדות בלבד.
יש חיוך מרוח על פנים,
שלא יודע עוד מה מצפה לו,
ולא עבר מספיק כדי ללמוד.
אם הייתי יכולה להאחז, רק עוד קצת,
בחיוך התמים, בנפש הנאיבית,
למרות שיש שיעידו עליי שיש בי עוד ניצוצות לא קטנים כאלו,
הייתי שמחה.
ואז, היה נמרח על פניי חיוך
שלא אכפת לו מה עוד מצפה לו,
כי עבר מספיק כדי ללמוד.
ואז הייתי נאחזת ברגע הזה, רק עוד קצת
בחיוך התמים, בנפש השלווה על אף שמלומדת,
ולו רק בשביל עצמי.