היום הקאתי פעם ראשונה מזה שנים רבות. לא הקאתי כי אני חולה או כי אני חשה בחילה, אלא כי הרגשתי שאכלתי יותר מדיי.
הפרעות אכילה הן חלק מחיי. בין אם אכילה מופחתת מדיי כמו פעם או אכילת יתר כמו היום, אבל תמיד, מאז ומתמיד הדהד בי המשפט "לעולם לא אקיא כי אכלתי יותר מדיי." והיום שברתי את זה, שברתי את זה ואני מצטערת. אני יודעת שאם לא אקח את עצמי בידיים עכשיו אוכל להפוך לבולמית. כי עכשיו אוכל לאכול ולחטוא ולאחר מכן להוציא הכל. נשמע קל ומבטיח, לא?
אבל זה לא הולך לקרות, אני לא הולכת לפול למדרון החלקלק של הפרעות אכילה שוב. כי בולמיה זה כבר לא משחק- זה לאבד את השיניים, את הברק בעיינים, זה להשתעבד לתאי שירותים ולהרוס מערכות פנימיות ולזה אני לא אפול.
אז היום אני מבטיחה שתי הבטחות והחשיבות שלהן בסדר עולה. הראשונה היא להתאזן מבחינת מה שאני מכניסה לגוף. לא לאכול בכל זמן נתון מה שבא לי וכמה שבא לי וסתם לכיף. והשנייה החשובה אף יותר- אני מבטיחה לא להקיא שוב בגלל סיבה שכזו. אני מבטיחה.