לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

אל תתכחש לשגעונות שלך - זה מה שעושה אותך מיוחד



כינוי:  kat_cat

בת: 29





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    פברואר 2015    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
2/2015

פריקה, חתיכת פריקה


זה כאילו שמטו מתחתיי את האדמה.. ואני פשוט נופלת ונופלת ונופלת. כאילו רק ממשיכה ליפול לתהום.. למקום שאין לו תחתית.
ובדרך בין לבין נדפקת בקירות התהום, באבנים, בסלעים, והם כואבים ופוצעים, ואני רק אומרת לעצמי מתי אני כבר אנחת..
ואני מבינה שכנראה אף פעם

אם הייתי יכולה לתאר את מה שעובר עליי זה היה יכול להיות מצויין, אבל כנראה זה התיאור הכי קרוב שאפשרי להגיע אליו כרגע.
קשה לי. אני מודה פעם ראשונה שקשה לי.. קשה לי בצבא.. קשה לי עם בחיים, קשה לי עם הכל. ואני יודעת שהבעיות שלי בטח כאלה
מסכנות וקטנות ועלובות לעומת בעיות של אנשים אחרים.. אבל זה קשה לי. זה שובר אותי. ואני לא מצליחה לקום..
אם פעם היו לי את הכוחות לזה, היום אני פשוט מרגישה שאני נופלת ונופלת, והפחד שלי שכמה שיותר עמוק אני אפול ככה אני אולי לא
אצליח לעלות אף פעם.

הייתי יכולה לשים את הנקודה על איפה הכל התחיל.. אבל זה כבר לא יעזור.
האמת שאיבדתי כמה חברים טובים, הייתי בטוחה שהם יהיו שם בשבילי תמיד, וכנראה שטעיתי. סליחה, לא כנראה- זה וודאי. בטוח. 100%
האמת שכבר מפעם היה לי קשה לסמוך על חברות בנות, מדברים שאני כרגע לא אוכל לפתוח, ולא בטוחה שאוכל גם בעתיד.
אז נתתי ניסיון, ונפגעתי, ככ נפגעתי שאני חושבת שמעכשיו יהיו לי חומה אוטומטית. וזה טוב בעצם, כי לפחות ככה
אני אפסיק לסמוך על אנשים בכזאת קלות..
אבל זאת לא החברה שנפגעתי ממנה, כי מקרה הוביל למקרה.. והבנתי בעצם שגם השאר ככה. שהשאר יצדדו בה,
אבל לצידי אף אחד לא ישאר.. ולא בקטע של גנון, יותר בכיוון של הבן אדם בתקופה ככ חרא ועובר עליו משהו ופשוט לא אכפת לכם? לאף אחד?

איפה היו הימים, החודשים.. שכל אחד היה בה ובוכה לי ומספר לי, ואני הייתי מקשיבה, ומנסה לעזור , ולשמח, ולעודד..
אז הכל נשכח. כי כבר הבנתי משהו שהיה לי תמיד קשה לזכור- "אלייך באים רק כשיש משבר בחיים, כשהכל עובר- עוזבים."
אז איך איך איך נתתי לעצמי שוב ליפול לפח הזה?! מרגישה ככ מטומטמת.

אז קשה לי להיות גם בבסיס ואני רק מחכה לרגע בו אני אגיע לבית, ומחזיקה את הדמעות בפנים.
ואם מסתכלים טוב טוב רואים דמעה מתגנבת. וכשאף אחד לא רואה, אני פורצת בבכי. מחזיקה את עצמי ומחבקת,
לא מספרת לאף אחד ולא מדברת. כמה זמן אני אוכל להחזיק ככה? אני לא יודעת.. אבל אני מתפרקת, נופלת, נשברת.
לאכל בבסיס כבר הפסקתי, ורק כשאני מגיעה לבית אני מתחילה לטרוף הכל כמו איזה מסכנה.
אז גם עצוב לי וגם אני אשמין בסוף.. ממש יופי.
מגניבה לי פה ושם נס, נראה לי שזה הדבר היחיד שמחזיק אותי ביום יום.

אז אני אמשיך לתהות איפה טעיתי, בינתיים רק רוצה להמשיך ליפול, רחוק מהכול ורחוק מכולם.
נכתב על ידי kat_cat , 19/2/2015 23:46  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





8,104
הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , שטויות וכיף
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לkat_cat אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על kat_cat ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)