לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


.and may contain caffeine


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2015    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

8/2015

ג'אם מדברת: על חולדי ז"ל, סבתא תוניסאית ומסקנה אחת


אתמול היה לי יום רע - מהימים האלה ששום דבר לא הולך. כלום. ואתה רק רוצה להיכנס למיטה ושמחר יגיע. ואז למחרת מגיע ואתה אופטימי, אבל פתאום אתמול מתגנב אליו עם שאריות של חרא.

 

אוקיי, אז לפני הכל, אתם צריכים לדעת שלפני כמה ימים ראיתי חולדה ע-נ-ק-י-ת בחצר של הבית של ההורים שלי. נכנסתי דרך הדלת הקדמית אבל כשבאתי לצאת, יצאתי דרך האחורית (זה מקצר לי את הדרך) וראיתי דרך הדלת (יש עליה חלון ארוך) את החולדה.

 

 

לרגע חשבתי שזה חתול, אני לא צוחקת. היא הפילה אבן אחת מהחומה ויצאה ממנה! אתם מבינים כמה היא חזקה? אז היא טיילה לה בחצר ואני מנסה להגיד לאמא שלי הכי בעדינות שאפשר שיש לה חולדה בחצר, רק שתדע. אני מניחה שאתם כבר יודעים כמה היא היסטרית. מיד אספר לכם על סבתא שלי ותבינו מה מכילים הגנים האלה. שיהיה לי בהצלחה.

היא מיד נבהלה, "חולדה?!! יש חולדה בחצר!!! ד'!!!!" - ד' זה אבא שלי, וכמו שאמא היסטרית, ככה הוא אדיש. הוא לקח גבינה, פיזר עליה רעל והשאיר אותה בחוץ.

אחרי יומיים בערך, נכנסתי לביתם דרך החצר האחורית ולבי החסיר פעימה. חולדה (הרבה יותר קטנה משזכרתי אותה) מתה על הרצפות.

"אמא, ברכותיי." אמרתי כשנכנסתי הביתה, "רצחת חולדה."

"היא מתה? יופי, נהדר. ד', תביא לי את הטלפון! אני אראה לכולם בוואטסאפ."

"כן, בטח," צחקתי, "בואו נצלם גופה מתה ונשלח אותה לכל החברים שלנו. חה חה." ואז הבנתי שהיא לא צוחקת, "מה - "

"בואי, תראי לי איפה היא."

"עזבי אותי. למה לך להראות חולדה מתה לכולם?" שאלתי, המומה, "מה נסגר איתך?! מסכנה, היא בטח סבלה."

"שתסבול," התעצבנה אמא, "ואני לא סבלתי ממנה, מסתובבת לי בחצר?"

 

כשהגעתי הביתה באותו יום, דודתי התקשרה אליי. היא ביקשה שאבוא לעזור לסבתא. הייתי צריכה לנסוע למרפאת העיניים שלה. לא, סבתא שלי היא לא רופאת עיניים, חה חה. חה. היא היתה צריכה לעבור בדיקת עיניים ודודתי ביקשה ממני להצטרף כדי לעזור לה ללכת. היא נסעה עם דוד שלי באוטו ואני נסעתי לשם באוטובוס (מתי יהיה לי כבר אוטו, מאאן) ולצערי, כהרגלה של התחבורה הציבורית, היא איחרה, וכתוצאה מכך, גם אני איחרתי בכעשרים דקות. הרעיון היה שאני אחכה להם בכניסה למרפאה, דוד שלי יעצור את האוטו ואני אעזור לה לצאת ואלווה אותה למרפאה כי קשה לה ללכת לבד וכך הוא יוכל לחפש חניה והיא לא תצטרך ללכת הרבה. ידענו שזה אזור שאין בו חניה קרובה אז הגעתי ליתר ביטחון, כדי שהיא לא תאחר לתור שלה. חה. אירוניה. כשהגעתי היא כבר חיכתה בתור.

"סבתא, סליחה על האיחור! איך את מרגישה?" התיישבתי לידה.

"שורף לי בעיניים."

הרופא שם לה טיפות והיא היתה צריכה לחכות עוד רבע שעה (שמשום מה הפכה לארבעים דקות. רופאים לא טובים עם שעונים) לתור נוסף.

הרגשתי כל-כך רע... אבל נשארתי איתה עד הסוף וליוויתי אותה גם בחזור, אבל כשרציתי לנסוע הביתה היא אמרה לי שמפחיד אותה שאני חוזרת לבד באוטובוס (שעה נסיעה) ושכבר חשוך ושאני אשאר לישון אצלם. אמרתי לה שאני לא יכולה, יש לי המון דברים לעשות ואני חייבת לחזור הביתה. השבוע, כמעט בכל יום יש לי לו"ז צפוף, אין לי מושג איך הגעתי למצב הזה, זה מגוחך. אפשר לחשוב שאני כבר סופרת מפורסמת בבוק-טור. אני אהיה, ברור, אבל עדיין לא P:

ואז היא כעסה. וכשסבתא תוניסאית כועסת זה מסוכן. היא אמרה שהיא לא מוכנה שאחזור הביתה לבד מאוחר כל-כך (השעה היתה רק 8, אבל נו, סבתא... זה בדם שלהן לדאוג) ואני התעקשתי. בסוף ניצחתי (נו... נכדה. זה בדם שלנו לנצח בדברים כאלו). חזרתי הביתה אבל הרגשה רעה נותרה בי. יש לה ניתוח קטרקט ביום שלישי הבא והיא לא רוצה שאבוא לשם כי: ציטוט מתורגם לעברית - "הרגזת אותי. את הולכת ככה בחושך, ילדה יפה, יש בנים רעים. אין לך שכל? אֵלִי פִיך פִיך." - סוף ציטוט. ('לא תשתני לעולם').

 

 

היא עשתה לי רְמָה, בחיי. הרגשתי רע. סבתא שלי היא אישה מדהימה, באמת ובתמים. אני מתה עליה. אבל המשפטים: "אני סבתא שלך, את נכדה שלי, אני דואגת לך", או "תיתקשרי כשאת עולה לאוטובוס ותתקשרי כשאת יורדת ותתקשרי כשאת נכנסת הביתה." והקלאסי, "אני לא אירדם עד שתתקשרי, אז אל תשכחי." הם משפטים שעוברים במשפחה של אמי מדור לדור כבר שנים רבות. היא עושה את זה עד היום לבנה בן החמישים ולא מפסיקה להתקשר אליו עד שהוא מגיע הביתה. סבתי אומרת אותם ואמי אומרת אותם והבטחתי לעצמי שביום שאני אומר אותם, אאשר לילדים שלי לתת לי מכה חזקה בראש עם מחבת כדי שאאבד את הזיכרון ואשתחרר מזה. ורצוי שעה אחת קודם. 

 

אז עשיתי מה שאמרה. הגעתי לתחנה ומיד כשהגעתי, הגיע גם האוטובוס. שמחתי, חרא כזה לא קורה כל יום. זה היה קו שאני לא לוקחת בדרך כלל כי הוא עושה סיבובים, אבל אם לא הייתי לוקחת אותו הייתי צריכה לחכות עוד שעה וחצי, אז העדפתי... יו נאו... והתקשרתי להגיד לה שעליתי לאוטובוס.

"שקרנית!" אמרה לי, "מה, כל-כך מהר?"

"כן, הוא הגיע ממש איתי."

"את משקרת!"

"נשבעת לך ביקר לי, סבתא! אני על האוטובוס. את שומעת ילדים צועקים? זה מהספסל מולי."

"תישבעי בעכבר המת." היא אומרת לי. אצלנו הכל עובר במשפחה, יש לנו אֶלפוּם לֶכבִיר (פה גדול), גם לסבתא שלי שאין לה וואטסאפ. היא מחוברת לטלפון באינפוזיה ולא מפספסת שום דבר.

צחקתי... חחח יציאה טובה. ואז הבנתי שהיא רצינית... "אהה. אני נשבעת בעכבר המת."

"כמה זמן נסיעה, נראה?"

"שעה. אולי יותר, זה קו שעושה סיבובים..."

"שעה! אני בודקת, שעה!"

"אולי יותר..."

"שעה! תתקשרי עוד שעה, תגידי 'אני בבית, סבתא!' כן?"

"אולי יו - "

"שעה. תתקשרי. ביי." -קליק-

היא זו שהתקשרה בסוף אחרי שעה. אמרתי לה שאני קרובה ושאתקשר כשאהיה בבית. והתקשרתי כשירדתי. והתקשרתי כשהגעתי הביתה. כי אני נכדה טובה וצייתנית, וגם כי סבתא שלי תוניסאית ואני לא מתעסקת איתה.

"איזה ילדה טובה! ת'אאאביק!" היא אמרה לי, "תודה, ג'אמי, תודה שהודעת לסבתא."

אני מניחה שעכשיו אני יודעת מאיפה ירשתי את התקפי המאניה-דיפרסיה P:

 

 

והיום...? כן, אני יודעת שחיכיתי שהיום יגיע והיו לי ים של דברים לעשות, אבל קמתי עם כאב גב כל-כך חזק שאני לא יכולה לזוז. באמת, אני לא יכולה להזיז אותו וזה כואב לא משנה באיזו תנוחה אני נמצאת. זה קורה לי לפעמים, שאני משותקת-גב ליומיים או שלושה, אחרי הפעמיים הראשונות למדתי שאורתופד לא יכול לעשות כלום, זה עניין של זמן. אני מחכה והכאב עובר לבד, כמו מתנה מאלוהי האנאטומיה.

 

המסקנה שלי מאתמול והיום: אם תנסה לעזור לאחרים, תפשל, ואז יכאב לך הגב.

נכתב על ידי Jemaya , 31/8/2015 19:09   בקטגוריות ג'אם מדברת  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט




Avatarכינוי:  Jemaya

בת: 33

Google:  Jem




הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי
הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , מוזיקאים , ספרות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לJemaya אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Jemaya ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)