נגד מטוסים.

לא שזה יגיד לכם יותר מדי. אבל זה מחוכם, אתם יודעים, בדרך שלי.

ואני מרגישה מזעזע, לא סתם, אלא ממש מזעזע.

ואין יותר פלאפון, או טלוויזיה, ומחשב צריך לגנוב בשביל שעות ספורות במקרה האידיאלי.

וכבר צעקתי על יואב שהריב הזה מטומטם, ושאני ילדה קטנה ומפונקת שלא מוכנה לוותר, ולא, אין משהו שיצדיק את המעשים שלי, ולא, אני לא נכנעת, ואני לא אעשה מה שהם אומרים, ושפאקינג יש לי תירוץ אז שילך להזדיין. כאילו, את החלק האחרון לא אמרת, ואז ניתקתי.

בנוסף, דיברתי עם י' ברגע של חולשה ועייפות וזו הייתה שיחה שכל כך אופיינית לנו, וכל כך מטופשת, וכל כך מביכה.

והוא שוב מזכיר יל את פסייקו, בדרך האדישה שבה הוא מדבר על זה.

רוב הזמן בא לי למות, שאר הזמן אני מפחדת מדי.

כבר אמרתי שאני לא יכולה לכתוב כאן שום דבר חשוב, אז רק שתדעו שהשמנתי, שאיבדתי קשר עם כולם, ושמבצע 8 פונפון 28 הוא הדבר הכי מטופש והכי מסוכן שאני הולכת לעשות בחיי, וזה אומר הרבה, כי עשיתי כמה דברים מטופשים ומסוכנים. ואין לי מושג איפה אני אחביא אתת הגניבה. למישהו יש הצעות? הגניבה היא שלל די גדול, והיא חייבת להיות מוחבאת במקום קרוב מספיק.

וכן, זה הולך לכלול כופר ומבצע הסחה.

שהכינוי הזה מתאים לה לאללה.

או לפחות מספר, כנראה.

ואני מצטערת שנעדרתי. חזרתי מחו"ל ועכשיו גם העניינים הסתבכו.

אני לא יכולה לכתוב לכם, וזו הסיבה שאני רוצה לעבור. כשפתאום יש קהל שמכיר אותי, באמת אותי, גם מחוץ לכאן, זה הזמן לקפל את הדרים ולעזוב למקום חדש, פרטי, שבו אוכל לכתוב על מה שמטריד אותי בלי לחשוש שאיזה אדם יבוא ויקרא.

את 'נגד מטוסים' פתחתי כשפרשתי מבית ספר, אם אני זוכרת נכון.  ואולי הוא יירט בשבילי כמה מטוסים, וגם כמה טילים, אבל כרגע נגמרה לו התחמושת.

וזה חבל. באמת שזה חבל.

אז אני עוד שוקלת את העניין.