נגד מטוסים.

היא חלצה את הנעליים ברגע שהגיע למפתן הבית. כללי ההתנהגות הכריחו אותה לכסות את רגליה - ואלו לא היו מסוג הכללים שהיא העזה לעבור עליהם - והיא צייתה. נעליי עור רכות עם סוליית גומי גמישה, שאמנם היו נוחות, גררו מחמאות וצייתו לכללי ההתנהגות, אבל מנעו ממנה את אחת ההנאות הגדולות שלה;

ללכת יחפה.

אין דבר שהיא אהבה יותר מלהרגיש את העולם תחת רגליה בעצבים הרגישים כל כך שבכף רגלה. חול רך ומגרד, שיש קר ומסותת, צמר גבשושי ויבש.

שארית החום במדרכות ספוגות השמש, דשא קצוץ מלא תלי נמלים, חספוס דוקר של חצץ על נקודת רתיחה.

כף הרגל שמשחירה מאבק הדרכים, מיובלת וגסה, לומדת את העולם בחושיה.

קוץ שנתקע, עור של אהוב, גחל מדמדם.

הרגליים עשו את מסלולן המוכר בבית, מדרגת עץ ועוד אחת, רצפה קפואה של חורף,  שטיח רך ופלסטי. צעד אחר צעד, היא חזרה לעולם הבטוח.

מדוע אנשים מעדיפים את עיניהם על פני רגליהם, היא לעולם לא תבין.

היא מעולם לא ידעה איך לראות;

וזה

  מעולם

    לא

      הפריע

        לה.

זה מרגיש כאילו יש לי חיים, אני עדיין מתנהגת בזנותיות ומפלרטטת עם כל דבר שזז, אבל אני מרוויחה טיפה כסף. בייביסטר על ילדה חמודה, עם סיפור די עצוב. אני כל הזמן מבקשת מדני שילמד אותי דברים כדי שאוכל לנגן על האורגן צעצוע שלה. 25 לשעה, וזה אחלה כסף.

היו הקרנה עינדגים של פארנורמן, ואני גם אקפוץ לחנות דיסקים בסנטר ואקנה את טרנזיט אוף ונוס. ואולי גם לספריה הקהילתית ול'ספריה' של צומת ספרים. אבל סביר יותר שפשוט אפטפט עם אנשים, וקסם מביא לי פרח.

ואני אשיר עם רייצ'ל את דיפיינג גראביטי.

חוץ מזה אתמול הכנתי פסטה ורוטב לפסטה ויצא מוצלח. אני באמת משפרת את כישורי הבישול שלי.

וצה"ל התקשרו לפני שעה ואמרו לי שהפסיכיאטר הצבאי לא יכול להגיע באותו היום, אז אני אקבל זימון חדש. כאילו, פאק, כמה זמן אתם מטרטרים אותי ? אני אקבל פרופיל רק כשאהיה בת 18 בסוף.

הלב שלי בסדר, אחרי שבררנו עם האקו, שזה דבר דוחה לגמרי. בנות, אל תיכנסו להריון, אולטרהסאונד ג'ל זה פשוט מגעיל.  ואני צריכה לקבוע תור לאופטימטריסט.

בחמישי אני כנראה נוסעת ליומולדת של דני, וגם זה אמור להיות כיף. צחקנו על זה שהוא מתנחל ושהוא יעשה לנו שיעור קללות מעבר לגדר, והוא אמר שאם נהיה ממש טובים הוא ילמד אותנו לזרוק בקבוקי תבערה.

עשיתי היום פילינג ומסכה לפנים ושפם ויש לי צלליות חדשות ואני חייבת לסדר גבות.

אבל יש לי המון אודמים יפים (בגווני זהב, ורוד-סגול, כתמתם חיוור, זהב כהה, ארגמן בהיר, ורוד. ) וצלליות יפות (סגול מכה, סגול לבנדר, כחול חצות, תכלת שמיים,לבן, פודרה, שחור, אפור כהה, אפור בהיר, כסף, כחול עמוק, ירוק דשא, ירוק יער, ורוד בייבי, קרם)  ומסקרה עמידה לכל דבר בערך שלוקח שנים להוריד אותה (של רמל) וסומק (כתמתם ו-ורוד, של אנדריאה. ) ומייקאפ (ג'ייד) וזה עושה לי טוב. כי איפור זה שכבה של הגנה.

בקרוב שנה מאז שעשיתי את הקעקוע, בתקופה הזו הייתי בבית ספר שנה שעברה וזה קצת עושה לי רע. אני שוקלת לעשות עוד קעקוע אבל אין לי מספיק כסף.

ויש לי אאוטפיט שאני נורא אוהבת והולכת איתו הערב, וברט חדש וגם מעיל חדש בסגנון צבאי. (אני רציתי אותו לבן אבל אמא התעקשה שניקח אפור כי הוא גם לה ולאחותי.) וקניתי גם שמפו חדש ומסכה חדשה לשיער ולא סתם אומרים שקניות עושות לך טוב.

הבטחתי לקסם שאני לא אבוא עם עקבים, אפילו שאני ממש רוצה, כי הוא נמוך וזה יגרום לו להרגיש רע כי הוא מטר 58 ואני עם העקבים מטר 70. 

ואני במצב בכלל לא רע. וסתם חפרתי פה על דברים לא חשובים, וגם זה נחמד.

עוד מחפשת עבודה, בקרוב לומדת להכין המבורגר ושוב חוסכת לכתר, כי כתר בטוח עולה פחות מדה ריפר.

עריכה: עשיתי גבות!

פשוט תמשיכי לוז. תרוויחי טיפה כסף. תנסה להחזיק מעמד. להשאיר את העיניים פקוחות.

פשוט תמצאי קצת הפוגה. תראי איזו סדרה, תשמעי קצת מוזיקה, תשליכי את עצמך על המלחמה.

פשוט תעשי משהו.

תפסיקי לחשוב. בבקשה. תפסיקי.

ואל תעשי דברים מטומטמים. זה עוד לא מאוחר מדי.

(אפשר דבר מטומטם אחד, בבקשה, לדבר עם י' או משהו רק כדי שיגיד לי שאני טיפשה ושהכל באשמתי? בבקשה?) 

אני רוצה להיפגע. 

שמתחילה לשנוא את העיצוב שלה.