באמצע הלילה, ואני לא יורדת לכתוב. אז הנה הפעם אני יורדת. וזה לא קל.
העיניים שלי נפוחות מבכי וזה משהו שתמיד עובר לי בראש- אני כמעט אף פעם לא בוכה על עצמי. אני כלי, רק כלי. אני רוצה לבכות, ואולי בגלל הPDD או תירוץ אחר- אני לא יכולה לבכות על עצמי. אני בכלל לא בטוחה מה אני מרגישה. אז אני מוצאת משהו עצוב שמבהיר בבהירות ובמילים נוגות ואני בוכה ובוכה ובוכה, עד שאני מרוקנת. לבכות, להתעטש - כולם אומרים שזה כמו אורגזמה, אתה מגיע לפורקן. אבל לא תמיד.
הבנתי למה אני שחקנית די מחורבנת- אני לא מסוגלת להביע רגשות. אני מבינה אותם, אני יכולה לתאר אותם, אני יכולה להבהיר את עצמי אבל רק בכתב. אפילו במילים לא. אני נשמעת ריקה ומרוחקת ומכירים את זה שאתה חושב איך רואים אותך מהצד? ואתה תמיד עושה את זה באופן כנראה יותר מחמיא ממה שאחרים היו עושים ? אז זה ככה. אני תמיד מדברת בנימה עניינית, מנוכרת, כאילו זה עניין של מה בכך. ניסית להתאבד ? "בטח, שלוש פעמים. אתה יודע, שגרה. " לוס מכיר את זה. וגם ביט. ואולי י"ב ופעם אחת הבלונדה. שאני מדברת ובכלל לא מרגישה את זה, לא מראה את זה. כאילו אין לי רגשות, כאילו שזה קרה לאיזה זרה. אבל תמיד רואים בעיניים- אם מסתכלים. אתה יכול להעמיד פנים אבל העיניים נוצצות מדמעות, זה תמיד ככה.
גם שמתם לב איזה קול מדהים ונקי יש אחרי בכי ?
אתמול בלילה שלחתי ללוס אסמס על כמה שאני אוהבת אותו ושלא ראיתי אותו שנה ושהוא הידיד הכי טוב שלי בעולם מסיבה פשוטה- הוא נשאר. כל השנים האלו הוא נשאר. זה מה שהופך אנשים לחברים אמיתיים, רק הזמן.
אבל זה לא מה שרציתי לכתוב, ואני לא חושבת שאני זוכרת מה רציתי לכתוב, הא כן.
רציתי לכתוב על תאוריה שיש לי לגבי ימי הולדת- יום הולדת מחורבן =שנה טובה. יום הולדת מעולה=שנה מחורבנת.
היה לי יום הולדת מחורבן בגיל 14, אפילו שנתתי אגרוף לע"כ, וזה הגיע לו, ונתתי אגרוף לחביתה וגם לו זה הגיע. והשנה הזו הייתה.... יחסית טובה. השלמתי כיתה ט'. הכרתי את י', יצאתי עם י', נפרדתי מי'. כן כן. כל החיים שלי בערך סובבים אותו ולידו אני מרגישה כמו אישה מוכה. אבל.. טוב. אתם לא תבינו. הבעיה היא שי' יודע ממש כמה השפעה יש לו עלי, כמו ע"כ, ושניהם חרא של בני אדם. טוב, י' יותר טוב מע"כ, אין ספק בכלל. אבל אני חושבת שזה רק בגלל שהוא אהב אותי לזמן קצר ואני אהבתי אותו לזמן קצר והיום אנחנו מתכתשים, מפלרטטים ודנים על זה שאהבנו זה את זה באדישות מוחלטת וכמובן אני מנסה לפגוע בו והוא פוגע בי.
יום הולדת 15 ו16 היו מעולות. ב15 הכינו לי עוגה כל כך טעימה וכל כך מושקעת וכל כך יפה, היה כתוב עליה מזל טוב הנסיכה איוקי במרציפן, לא בצק סוכר מחורבן, השקיעו בי במרציפן, וזה היה על הצדדים. היא הייתה עגולה וענקית והיה עליה ציור- לא הדפסה - של אצבע-אבק שנורא אהבתי אז והיום אני בכלל לא מסוגלת לקרוא את השני. והביאו לי כל כך הרבה מתנות שהתקשיתי לסחוב אותן ברכבת הביתה. זו באמת הייתה היום הולדת הכי טובה EVER. והשנה הזו הייתה תחילתה של התדרדרות מופלאה- נשרתי מהלימודים, הגעתי למיון מהיר בשלוותה, ז' פיתח אלי אובססיה, הסטוקר השני חזר וכו' וכו' וכו'. חרא של שנה.
יום הולדת 16 הייתה בירושלים ואפילו שר' הבריז הייתה מעולה, רקדנו קארמלדאנסן בתחנה המרכזית, הסתובבנו, ראינו את הארי פוטר ואוצרות המוות חלק ב' והיו כולם והרגשתי הכי טוב שבעולם, וגם השנה הזו הייתה מחורבנת. נשרתי מהלימודים שוב. כמה טיפשה את יכולה להיות?
יום הולדת 17... א' הכלבה באה עם כתר ליום הולדת שלי. חצופה. זו היום הולדת שלי, רק לי אמור להיות כתר. היו מלא אנשים שאני לא אוהבת וזרקו אותי. כאילו, כמה בחור יכול להיות בן זונה כדי לזרוק בחורה ביום הולדת שלה? טוב. בואו נדייק בפרטים- הוא לא זרק אותי באותו היום הוא רק נעלם. בלי להשאיר סימן. היינו שבוע ביחד ועדיין, מותק. רגע אחד הוא תופס טרמפים לרכבת ורגע שני הוא נעלם מחיי בלי להשאיר זכר. כאילו, פאק. והקטע העצוב, הממש עצוב, זה שהשבוע הזה, אפילו שלא ממש היינו ביחד, עשה אותי ממש ממש מאושרת. הייתה לי הרגשה ממש טובה. ואז הוא דפק את זה- אפילו שפעלתי לפי הספר וגרם לי לקלל את כל העולם ואישתו ולהגיד שזה לא הוגן. הא, וסטוץ אחד ממש מחורבן.
אז אולי אם יום ההולדת ה17 שלי היה מחורבן, אולי השנה הזו תהיה נפלאה, למרות שזה לא נראה ככה. נראה לי שתהיה עוד שנה מחורבנת. וכן, אני לא ממש אופטימית.
אתם מכירים את זה שקל יותר להאמין לדברים הרעים, נכון ? ואני מדברת לאוויר.
י' אומר שאני לא יפה, מעולם לא הייתי. ואז אני מסכימה איתו הרבה ומקללת אותו הרבה ומנסה לפגוע בו ומטיחה בו האשמות. הוא לא היחיד שאמר את זה. ואתם יודעים כמה בחורים יידרשו כדי שאאמין שאני יפה שוב, בעיקר אחרי שעכשיו עליתי במשקל ? די הרבה. כאילו, היה לי שפעת מטורפת שכללה בתוכה גם פחות או יותר וירוס קיבה, הקאות בלי הפסקה במשך ארבעה ימים, ולא הורדתי במשקל. איזה זין זה.
פעם הייתי ממש גאוותנית ויהירה, ואני עדיין כזו במובנים מסוימים, תמיד אהבתי את זה שאני יהירה, זה מכו ביטחון עצמי. אבל עכשיו הבנתי שכבר אין לי יהירות, כי אני מאמינה למה שהם אומרים.
אני שרה סביר במקרה הטוב ביותר וכותבת סביר פלוס במקרה האידיאלי, אני נראה סביר מינוס וחכמה רק יחסית, אני הכל רק סבירה ולא יוצאת מן הכלל ולא כזו טובה כמו שחשבתי. ואפילו שיש בערך 15 מנויים לבלוג אף אחד לא מגיב. ואני מתלוננת על זה כי אני רוצה תשומת לב, אני רוצה שיהיה לכם אכפת.
וכן, אני גם יודעת למה השמנתי, כי אני אוכלת רגשית, אני מבינה שאני אוכלת רגשית, ועדיין לא עוצרת בעצמי, כי אוכל הוא באמת מנחם. וזה לא בריא ואני רוצה להפסיק ואני לא יכולה. אני רוצה איזו שמלה מרהיבה שתראה אותי במיטבי, אבל אני לא במיטבי, אני רחוקה מכך, אני כל כך לא בסדר ואפילו שאני צועקת את זה לכל מי שמוכן לשמוע וגם למי שלא- אף אחד לא עוזר.
אבל זה, כמובן, כי אני גאה מכדי לצעוק את זה לאנשים הנכונים.
שלא מבינה מה היא ניסתה להגיד ובטוחה שאף אחד לא יקרא עד הסוף או יגיב, ועכשיו יעשו לה דווקא ויגיבו משהו לא קשור.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נעל מטומטמת.