I’ts just me.

וואו הרבה זמן לא הייתי כאן.

פשוט נורא קשה לי לשמור על שיגרה כזאת של של עדכונים בבלוג. אבל אני רוצה להשתדל כי זה חשוב לי.

הינה משהו שכתבתי ממש מזמן ופשוט לא הצלחתי להמשיך! התיישבתי יום אחד מול המחשב וכתבתי הכל. אפילו לא היה לי רעיון כלשהו.

פשוט כתבתי.

היא הסתובבה במקומה כדי לוודא שלקחה את הכול. הסוודר הכחול שלה היה מונח ברשלנות על הכיסא. היא נאנחה, והניחה בזהירות את התיק הכבד על רצפת העץ החורקת.היא הביטה בסוודר ההוא, כאילו מנסה לזמן אותו אליה. לבסוף, לאחר שהבינה שזה מעשה מגוחך, התקדמה לעברו ולקחה אותו איתה.היא לא יצאה מהדלת לפניי שווידאה שהגז כבוי, ושלחתול שלה יש מספיק אוכל.לפחות עד שננסי תגיע. ננסי הייתה חברתה הטובה ביותר, והיא הסכימה ברצון לשמור על לוציפר בזמן העדרה.  "זה רק חודש אחד..." היא מלמלה לעצמה.היא לא האמינה שהיא באמת לא רוצה לנסוע כפי שהרגישה. "אני רוצה לנסוע." היא קבעה. אבל ההרגשה הרעה שאחזה בה לא השתנתה.היא יצאה במהירות מהבית, נועלת את הדלת. ומתחילה לרדת במדרגות עם המזוודה."אני חייבת לנסוע."  ניסתה טקטיקה חדשה. אבל כלום לא עזר.

היא הולכת לבלות חודש שלם באנגליה. היא עקמה את אפה בעודה חושבת על זה. ג'ין אדלר עבדה בחברת יבוא מוצרי יופי לארצות אחרות, אז פעם בכמה זמן, היא הייתה נמצאת בארץ אחרת. היא לא אהבה את זה. היא גם לא אהבה את אנגלייה, והיא לא אהבה גשם, והיא רצתה בכלל להישאר בבית. אבל לא תמיד מקבלים את מה שרוצים.ספלאש! זרם של מים קרים קטע את מחשבותיה. מכונית אדומה גדולה בדיוק עברה לידה, ונכנסה לתוך שלולית בצד הדרך. היא עמדה שם, רטובה כולה, עוצמת את עינייה ומנסה להעמיד פנים שכל זה לא קרה. ג'ין לא הייתה אישה רגילה. היא ידעה את זה. למשל, היא ידעה שלצעוק, או לפרוץ בבכי, או לרקוע בקרקע בכעס לא ישנו כלום. היא עדיין תישאר רטובה. לכן היא הלכה כאילו לא קרה שום דבר, אל תחנת הרכבת. כולם נעצו בה מבטים מוזרים,אבל בכלל לא היה לה איכפת. לא היה משנה לה מה הם חושבים בכלל,

היא רק קוותה שתצליח לתפוס את הרכבת בזמן.

היא התיישבה מול החלון והסתכלה בטיפות הגשם שהתחילו עכשיו לרדת.היא התחילה לתהות אם ננסי כבר בדרך לבית שלה, ומה שלום לוציפר. ננסי ולוציפר היו האנשים היחידים שבאמת אהבה. טוב, האישה והחתול. אבל לוציפר לא היה סתם חתול. זה היה ברור. הוא לא מצא עניין כלשהו ברדיפה אחרי עכברים,או חרקים, וגם לא באוכל היבש לחתולים שקנתה לו. הוא אהב לאכול אוכל רגיל. אוכל של אנשים. למעשה, הם היו קצת דומים. כן, זה היה קצת מוזר, אבל ג'ין הייתה רגילה לדברים מוזרים. בעצם, פשוט לא היה איכפת לה.לא היה איכפת לה מכלום. אבל לא בצורה רעה, היא פשוט חיה את החיים בדרך אחרת.

ככה לפחות היא הניחה. חוץ מננסי, -שאותה הכירה מאז ומעולם- לא היו לה חברים אחרים. וההורים שלה? טוב, היא לא הייתה בקשר טוב איתם. האמת, שהפעם האחרונה שבה היא נפגשה איתם,הייתה לפני שלוש שנים בערך. היא לא באמת הייתה זקוקה לנוכחותם. והם לא היו זקוקים לשלה. היא הבינה את זה עוד בגיל צעיר. הם רק רצו להיות לבד.כל הזמן לבד. הם לא דברו איתה הרבה, ואפילו לא אחד עם השני. יכול להיות שבגלל זה היא כל כך יוצאת דופן? בגלל מה שספגה מהוריה?

היא העלתה שוב את השאלה הישנה. אבל... היא ידעה שזה לא יכול להיות. היא לא הפכה להיות מי שהיא. היא פשוט נולדה ככה.היא לא הכירה שום דבר אחר. היא מעולם לא באמת דאגה ממשהו, או הייתה מאוהבת.האמת שהיא רצתה להיות, אבל היא פשוט לא מצאה את האיש המתאים. כולם היו כל כך... ילדותיים. וג'ין לא הייתה ילדותית. אבל היא רצתה להיות. או שלא,

האמת שגם זה לא שינה לה.