בבית הספר אתה בא כי אימאבא/מערכת החינוך/התקווה שלך לעתיד מכריחה אותך.
באוניברסיטה אתה עדיין בא כי העתיד שלך מכריח אותך, אבל זה כי יש לך איזושהיא אמביציה(בניגוד ל"אני צריך בגרות כדי שלא אסיים קופאי עד הפנסיה שלא תבוא), או בגלל שזה באמת מעניין אותך.
בבית הספר אתה לומד כ10 מקצועות מעובדים ששאבו מהם את כל ההיגיון והכיף ושמשנים להם את החומר כל שנה בהתאם לגחמות המפלגה השולטת בתחום כדי לקבל תעודה חסרת משמעות.
באוניברסיטה אתה לומד 6-9 מקצועות, לפחות לחצי מהם אתה יכול להתחבר(אלא אם כן אתה עושה תואר שאתה לא אוהב כי כסף) והשאר אתה מבין טוב מאוד למה אתה צריך, והתעודה אמנם לא מראה יותר מדיי עליך אבל מביאה אופציות לעבודה יותר מבטיחה מקופאי בסופרמרקט.
בבית הספר חבורה של ילדים קטנים ומגובשים שאין להם הרבה יותר מהביחד שלהם ימררו לך את החיים אם אתה לא התחלקת איתם בטיטול לפני 14 שנים.
באוניברסיטה או שאתה מוצא חברים או שאתה בלתי נראה. ותכל"ס, עדיף להיות בלתי נראה מאשר להיות ילד כאפות 12 שנה.
בבית הספר רודפים אחריך לעשות את כל המטלות שמטילים עליך.
באוניברסיטה אתה חופשי לא לעשות כלום חוץ מללחוץ על כפתור ההגשה, אבל אם אתה נכשל - בעיה שלך.
בבית הספר כל אחד חושב שהעולם סובב סביבו.
באוניברסיטה אתה סובב סביב מספר עולמות נפרדים וצריך לאזן ביניהם כדי לא ליפול על הפנים.
בבית הספר בטוחים שאם לא ישבו עליך על הוריד ויפעילו עליך לחץ, אתה תעשן ותשתה כל היום.
באוניברסיטה נותנים לך את הקרדיט של להיות אדם מבוגר ואחראי שמסוגל לעשות הכל לבד על הדרך הטובה ביותר...בין אם זה נכון או לא.
כינוי:
ניצנוצ הניצנוצים
בבלוג זה
בכל הבלוגים
