ציטט'לה

יש שירים ששמעתי הרבה בבית, בגלל שהמשפחה אוהבת אותם.

אז בגלל אמא, "טיול בשדרה" של יהודית רביץ, וגם "באה מהאהבה".

ובגלל אבא, ה-Shadows, בדגש על Apache

ובגלל דופר, סטינג, כל האלבום Brand new day, וגם "רוקסן" של הפוליס. וקצת גרין דיי, למרות שזה לא קשור לחיים.

ובגלל קלודל, משינה, במיוחד "אחכה לך בשדות" ו"עכשיו את בוכה".

יש שירים ששמעו אצלי בבית ספר (מין יסודי של בית"ריסטים קטנים, מקום די עצוב)

אז חמסה היו ממש גדולות (מי לא זוכרת את "אתה חייב למות עליי?")

ו"חולה על כדורגל", של יאיר גולן, שהוא פחות או יותר הכי שיר יסודי בארץ.

ושיר הקטשופ, שהוא ככל הנראה השיר הכי מיותר שאי פעם יצא.

והיו עוד כל מיני שירים שרקדנו איתם מאיזושהי סיבה, מין שירי ריקודים לילדים, אז רשימונת קצרה:

Cotton Eye Joe של הרדנקס

ו-Axel F של קרייזי פרוג

והיה גם את שיר הפופקורן, שהוא כל כך עתיק שמוזר לחשוב שהכרתי אותו (הוא משנת 1970, למען השם)

ואפילו מקרנה היה מגניב לאיזושהי תקופה, בערך בתקופה שבה דנה דבורין היתה מגניבה. ימים קשים.

עוד שירים מבית היוצר של דנה המשוגעת:

קוקג'מבו

הילה הילה אילה

אגדו דו דו

וגם בן בת

ועוד תופעה משונה - aqua

וקצת שירים שהם פשוט כל כך ניינטיז ויסודי שלא יכולתי לעמוד בפניהם:

Scatman / Scatman John

Mambo no. 5 / Lou Bega

Wannabe / Spice Girls (ווידוי קטן - זה היה הרינגטון שלי במשך שנים)

Who do you think you are? / Spice Girls 

Turn of the lights / Nelly Furtado (זוכרים שנלי פוטרדו לא היתה דפוקה?)

I'm like a bird / Nelly Furtado

A thousand miles / Vanessa Carlton (מה נהיה איתה באמת?)

Christina Milian / AM to PM (השיר הכי גרוע בפוסט, בלי תחרות)

Left outside alone / Anastasia (שיר מוזר - הפתיחה קצת אוונאסנס, ומשם זה הופך מין עוקם בין ז'אנרי כזה)

ושיר קצת יותר מאוחר, שסתם נורא מתחבר להווית יסודי:

Complicated / Avril Lavigne (שיר די קקי, אבל נוסטלגי. אני זוכרת בבירור ימים שבהם לשמוע אבריל לווין היה גותי)

אם ווינסטון אומר, קטונתי.

החודשים האלו היו מטורפים לחלוטין. המערכת והחוקים שלה כל כך שואבים, שאי אפשר להתנתק ממנה ולעצור רגע לחשוב.

עם הנסיונות של צה"ל לשנות אותי התמודדתי טוב מאוד. נשארתי מפוזרת, ביקורתית ובעלת חשדנות מולדת לדת ולאום, שירשתי מאבא. דבקתי בסירובי המצפוני לפתוח זמנים (אני מסרבת לעשות פעולה שהיא לא רק מיותרת, אלא גם לא תקנית מבחינה לשונית). המניפולציות הבנאליות וחסרות החן האלה היו כל כך צפויות, שלא היתה לי בעיה איתן.

מה שכן תפס אותי לא מוכנה, מין בלת"מ שכזה, נובע ככל הנראה מהנאיביות שלי. אני באמת שחשבתי שסיימתי עם עסקי היסודי. עם הרכילויות הקטנוניות והביץ' פסט הילדותי הזה. אבל כמובן שאם זורקים 15 בנות לחדר בתנאי לחץ למשך חודשיים, תקועות אחת בתחת של השניה, זה מועד לפורענות. אז האסטרוגן השתולל, ותשע בנות קיבלו באותו יום (כן כן, זה לא רק מיתוס, מחזור זה עניין מדבק), והפלאשבקים מהיסודי היכו בתדירות הולכת ועולה.

אז כן, למדתי המון, ונהניתי מאוד מהתכנים של הקורס, והמקום שאליו הגעתי נראה לי די מדהים (עם ת"ש די אלוהי, למען האמת), ובסופו של דבר אני מסכמת את הקורס כחוויה חיובית, על אף שבוע וחצי קשים במיוחד אחרי השבת שמירות. אבל משהו מהאמון שלי במין האנושי נגרע, כי חשבתי שגם אם אנשים לא הכי חכמים, הם לא יהיו כאלה קטנוניים. כנראה שמה שייחסתי לגיל 11 קשור דווקא לכרומוזומים.

ויותר מהאכזבה שלי מהמין האנושי, התאכזבתי מעצמי. שנתתי לזה לגעת בי, ולעוות את החשיבה שלי, ולדפוק את החוויה שלי. זה לא התל אביביות הקשה שהיתה באוויר, שאני חייבת להודות שהיה בה חן מסוים. (אבל אני לעולם לא אוכל להבין איך אפשר לגרור במשך שלושה חודשים שיחה על הפאנל של הבלקברי שלך, למען השם?!)

הכלבתיות הכללית, ה"אישה לאישה צ'ילבה" הזה, יש בזה משהו כמעט מדבק. וגם אם את לא נדבקת, אי אפשר להימלט מזה. אפילו בשירותים אין זמן שקט בקורס, אולי רק בזמן נוהל שבת, בשעות הבוקר. אז זה קשה. ומגעיל. ומזכיר נשכחות שעדיף שהיו נשארות נשכחות.

אבל זה גם הוציא ממני שיניים וציפורניים שחשבתי שהלכו לתהום הנשייה יחד עם הנשכחות.

אם זה טוב או רע, אני לא יודעת, אבל תמיד טוב שיהיה לך גז מדמיע בתיק ;)

טוב, היות ויצא לי כאן פוסט חסר פואנטה לחלוטין, אני אסכם באנקדוטה קטנה, שמבוססת על בדיחה שבריגיד מאוד אהבה לספר באזור כיתה ט'.

בימי חתימת המשנה, דרשו התנאים הגדולים: "הרבה זמן קיפוד למד לנשום מהתחת. יום אחד התיישב על אבן ונחנק."

מה אנחנו למדים מזה? אל תנסה להיות מישהו שאתה לא, חבל שסתם תיחנק מהתחת.

קצר ולעניין.