עלילות אנטושה והשפה העברית:
אנטון מוודא תוכניות: הולכים לאכול סמסונג?
אני: דים סאם...
אנטון: הייתי ביונתן ביתן
אני: יינות ביתן..
כשאנטון מציק לי יש לי מספר דרכים פיזיות לעצור זאת: למשוך לו בשיער
הרגליים, לדגדג אותו או לצבוט אותו.
לילה אחד כשכבר נשכבנו לישון הוא החליט להיות
הילד המעצבן שהוא, ספגתי וספגתי עד שהתעצבנתי,
התהפכתי לכיוונו והתחלתי להחזיר לו
בעונשים הפיזיים שהוזכרו לעיל.
אנטון: רק בלי ציבוקים!
זה אמור היה להיות צביטות.
ס': התחלתי לחפש לך שמלות כלה באינטרנט ובטעות כתבתי "שמלות
כלבה".
ספיקינג אוף, התחלתי להסתכל על כל מיני דברים כאלה גם, למרות שיש עוד
שנה בערך עד שהמאורע יתרחש.
אני לא יודעת אם הפכתי לביקורתית יותר עם הגיל או כי מדובר על לחפש
שמלת כלה *בשבילי* אבל הכל נראה לי מוגזם מדי, מקושקש מדי או
דומה-למפת-שולחן-מדי.
דווקא על בנות שהתחתנו, שנכחתי בחתונתן או ראיתי בפייסבוק
ראיתי שמלות יפות, אבל אני לא יודעת איך הן מצאו אותן מבין כל השטויות שלאינטרנט
יש להציע.
אני מחפשת משהו קלאסי יותר שגם
לא יעשה לי חור בכיס, בנתיים לא הכל אבוד ודווקא מצאתי מספר מעצבים שאני מתחברת
לסגנונות שלהם. ימים יגידו.
מלחיץ אותי לצלול לכל העסק, יש כל כך הרבה דברים לחשוב עליהם, להתמקח
עליהם ולסגור.
ואנחנו (אני) צריכים (צריכה) לתכנן 2 חתונות, כי כאמור אנחנו לא
טובים מספיק בשביל להינשא במדינה בה אנחנו חיים. יאי ישראל של 2015.
לפחות זה נותן לי את קלף התירוץ להימנע מכל מה שקשור לרבנות בשלל
צורותיה ביום שאמור להיות שלי ושל בן זוגי (שלי).
בעבודה חלק מהקופות הוחלפו בטאץ' ובמקום לחתום עם עט על נייר, חותמים
עם האצבע על המסך.
אנשים בהלם! לא יודעים איך לתפעל! "איך ללחוץ?!" "עם מה ללחוץ?!"
"זה לא עושה כלום!" "זה לא רושם!"
הלו, יש לכולכם סמארטפונים, איך אתם מתפעלים אותם?
לקוחה לחצה ממש חזק על המסך וזה לא עשה שום דבר.
אני: יותר בעדינות
~לקוחה מוציאה מפתח ומתחילה לנסות לחרוט את שמה על המסך~
True story
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
.yuls.