העולם הקטן שלי

תרשו לי לספכר לכם סיפור. הוא עוסק בבלבול , כאב ואהבה. 

הקווים הכללים שלו הולכים ככה- בת פוגשת בן. בן בוגד בבת. 

וביותר מפורט- 
מכירים, מפתחים רגשות. סומכת עליו באמת מכל הלב, מספיק כדי לתת לו את הדבר הכמעט  הכי יקר לי, הגוף שלי .
ויום אחרי הוא מספר בטובו שהוא היה עם מישהי אחרת לפני כמה ימים, שבועות.
יש הרבה דמעות וסולחים אחד לשני. הוא טס, חוזר ומחליט לסיים את זה . אחרי המתנה וציפייה של חודש. וכמובן לא לפניי שהוא מספיק לקחת עוד קצת מהגוף שלי . אני לא אגיד שהוא אשם, הכל היה בהסכמתי. זה לא סיפור על אונס .

עד שאני מצליחה להתגבר מעל זה, אפילו קצת להתחיל להחלים, הוא נזרק שוב לחיים שלי. סצינות קנאה שרק פוגעות ושוברות עוד יותר.

אקסים לא יכולים להשאר חברים טובים, לפחות לא בהתחלה. איתו כנראה לעולם לא.

ריבאונד רגעי שלא באמת עוזר לגמרי. הוא כועס עליי , אני דוחה אותו.

אי אפשר להאשים אותו. למרות שמש אפשר. אי אפשר, כי הוא היה מבולבל , ואני ידעתי ובחרתי להתעלם.

בתוכי גם ידעתי שהוא היה איתה, רק העדפתי לא להאמין.

ובכל זאת, אי אפשר גם להתעלם מהעובדה שזה שבר אותי . ושאני לא חושבת שהצלחתי להחלים.

זה הביא אותי לזלזל בעצמי, באישיות ובחיצונית. להתפשר על כל דבר שמוכן לתת לי מעט אהבה . להאחז בכל חיבוק כאילו הוא האחרון שאקבל.

זה הביא אותי להטיל ספק במניע של כל אדם, במילים של כל אדם. שום דבר הוא כבר לא אמת. ואולי הכל אמת.

זה לא משנה אם הרפתי ממנו , לא הצלחתי להרפות ממה שקרה לי . ממה שקרה לנו.

הגעגוע הוא לא אליו, הוא אל התחושה שאת אהובה, שלמישהו אכפת, שמישהו שם.
הכאב לא בגללו, הוא בגלל הכעס של על עצמי, שנתתי לעצמי להגיע למקום הזה.

הבושה היא לא ממנו, היא מהידיעה שיחסי המין , ומתוכם יחסי האמון, הראשונים שלי עם גבר היו מבוססים על שקר ועל גבר חרמן. 

הייתי מעדיפה להמשיך להרגיש את הכאב, את הגעגוע את הבושה מאשר לא להרגיש כלום כמו עכשיו.

הייתי אסירת תודה מכל יום שחשבתי בו על זה, בכל יום למדתי משהו חדש. ועכשיו אני כלום.

אני ריקה ומלאה בו זמנית. יש ערפל במקום שבו היו פעם המחשבות הצלולות שלי.

אני פוחדת מלגלות ופוחדת מלא לגלות. אני עומדת בלי יכולת לזוז. 

ואני בוכה כמעט בכל לילה, בלי סיבה . 

לפעמים הייתי רוצה להמשיך לכאוב על מה שקרה, רק כדי שתהיה לי סיבה ברורה.