אני לא יודעת אם אתה תקרא את זה.
אני שומעת את השיר שלנו, עכשיו.
סליחה, תיקון, את השיר... שהיה, שלנו.
ואני נתקפת געגועים. אני אוהבת אותך כ"כ.
אתה אפילו לא יודע כמה.
ואני יודעת שאף פעם לא תקרא את זה,
ושגם אף פעם לא תאהב אותי.
לפחות לא כמו שאני אוהבת אותך.
אני אוהבת אותך.
פשוט ככה.
והכי כואב, שאתה איתה... אתה לא איתי...
ואני רוצה אותך. כ"כ כ"כ הרבה.
ואני יודעת שהסיכוי שלנו קלוש. אפסי, אפילו.
אני יודעת שאף פעם לא תאהב אותי.
וזה הכי הרבה כואב לי.
אני יודעת שלא תרגיש כמוני.
ואיך, איך התאהבתי בך? דווקא בך,
הבן אדם הכי שונה ממני.
אתה כ"כ מיוחד.... כ"כ שונה ממני. כ"כ הרבה...
אתה מקסים כ"כ, אתה רגיש, אתה אחר.
אתה מיוחד .
אתה לא כמו כולם,
אתה לא סתם פוזה. אתה מיוחד.
אני אוהבת אותך.
לא יהיה בנינו שום דבר. אני יודעת.
אבל... אני אוהבת אותך. כ"כ כ"כ הרבה.
אתה לא יודע אפילו עד כמה.
והשיר.. השיר שלנו.
אני שומעת אותו ונתקפת געגועים.
געגועים שאוכלים אותי. אבל ממש.
איך שהיינו צוחקים ביחד,
איך שהיה לנו את המקום שלנו,
את הצחוקים והרגעים הכי יפים שלי,
הם איתך.
איך שהיית משחק אותה פוחד ממני,
זה היה כ"כ חמוד בעיניי.
אני אוהבת אותך.
אפילו בסתר.... מכיתה ג'.
מאז שבאת.
אפשר להגיד שלא הפסקתי.
אתה כל כך שונה מאחיך ... אותו לא באמת אהבתי.
הייתי איתו רק בגללך . רק בגללך.
דמעות של געגועים קשים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אן, 3 # > .
