הבלוג של מיסטר פרנהייט

טרם התרחשה אחת החוויות היפות והמרגשות בחיי – ההופעה של אלטון ג'ון, עסקה הארץ, והתקשורת התרבותית בפרט, ב"סוגיית הביטולים". וכמה פעמים אז, תגידו לי, שמעתם את המשפט האיכותי והמסריח: "אסור לערב פוליטיקה במוזיקה"?

כתבות האינטרנט שבישרו, לצערי, על עוד ברז של להקה/אמן/אמנית/מישהו שאינני מכיר מלאו ושצפו באותן תגובות קורעות לב, שמופנות דרך שפה שלא מובנת מן הסתם לאותם זמר או להקה: "אנא, אל תערבו פוליטיקה במוזיקה. מוזיקה היא דבר נקי, דק, לא להכנע לפוליטיקה, לא להתקפל בפני אירגונים פוליטיים, לא פה ולא שם" – תגובות שרק היוו חלק מאווירת הזמן.

ואני גם מעריך שכל אחד שהטריח עצמו לשגר תגובה ממן אלה, קורעות הלב, ל- Ynet, Nrg, בפייסבוק וכו' וודאי הרגיש עם עצמו טוב מאד. אולי אף יותר, מתענג על היותו חבר הקבוצה שוחרת התרבות, אשר יעודה שמירת טיבה של המוסיקה, של היצירה, שמירה על טיהורה – שלא תתלכלך בצואה פוליטית.

ושלא נדבר על זרם הפטריוטיות ששטף אותו, להנחה, כשבתגובתו ל- Ynet לחם על כבודה של המדינה, הגן עליה מפני חרמות וסנקציות מצד בריטים ורודים.

והכל תחת הכותרת המצמררת והמפתה, הסקסית : "אסור לערב פוליטיקה במוזיקה".

אולם, בי לא עברה הצמרמורת. נהפוכו, כאשר דיברו על הפוליטיקה כלכלוך ועל המוזיקה כמטאטא – אני סמרתי, ולא מהסיבות שלכם. שהרי, אינן רבות האיוולות שניתן לומר כי גדולות הן מאיוולת ה- "אסור לערב פוליטיקה במוזיקה". המוזיקה והפוליטיקה שלובות הן יד ביד, צמודות, הולכות. לא בטוח שמאז ומתמיד, אבל בתקופה המודרנית – כלים פוליטיים אחרים נפלו, כשהמוזיקה עמדה.

ואני מעדיף שלא לחשוב כך, אך נדמה שאחת הסיבות העיקריות לזעקות השבר של שוחרי המוזיקה והתרבות על עירבובה עם הפוליטיקה, דווקא בשעה של ביטולי הופעות הפוגעים במצבה התרבותי של המדינה, נבעו לא מאהבתם הרבה לאומנות התווים והליריקה, גם לא מדרישות מצפונם להגן עליה ממבקשי הכתמתה – אלא מאותה צביעות ישראלית ידועה ומוכרת.

זאת אותה הצביעות הישראלית ששרה בקולי קולות מדי שנה בכיכר "רק תשירו – שיר לשלום !!!" , ולאחר מכן זועקת בקולי קולות ש"אסור לערב פוליטיקה במוזיקה". אותה צביעות ישראלית שמתלהבת מפרסומות המחזירות אותנו לתקופת "ילדי הפרחים", תקופה שבה הפוליטיקה הוזרקה לוורידים של ג'ימי הנדריקס וג'ניס ג'ופלין יחד עם הסם, ואחרי זה מתלהבת מעצמה כשלא מבינה מדוע "מערבים פוליטיקה במוזיקה". וזאת אותה צביעות ישראלית שרואה בג'ון לנון *אגדה*, ושרה, בחלקה, את "Imagine" בכנות כמעט כובשת, "למרות" שמדובר באבי אביה של "ערבוב המוזיקה בפוליטיקה".

ולא הזכרתי את פינק פלויד ו-U2. כמו את שלמה ארצי ואביב גפן משלנו. הרשימה ארוכה.

הצביעות הישראלית שכשנוח לה, הפוליטיקה היא הצד האקטיביסטי והמעשיר במוזיקה, החברתי והנעים – וכשלא נוח לה, היא הלכלוך והקקה. היא החרמות והחרא.

אין לי טיפת טענה כנגד מי שלא רוצה להופיע בישראל. זכותו. אני לא מבקר אותו ולא שואל. הטענה מתחילה כשלהקה קובעת הופעה – ומבטלת יומיים לפני.

מה זה?!

האם מדובר במקרה של "ערבוב פוליטיקה במוזיקה"? אולי. או שפשוט מדובר בטמטום.