קורותיה של משפחה חד מינית/דו מינית באשדוד... סיפור אמיתי בהתהוות

 נפגשתי עם חברה. לצורך העניין זה כמעט ולא רלבנטי איזו. בחודשיים האחרונים נוצרים קווים ברורים ברשת החברתית (זאתשמחוץ לרשת, האמיתית ז"א) שיצרתי לעצמי במהלך השנים. אלו שהמרחק הפיסי שלי מת"א כמעט ולא רלבנטי לחברות איתם. שהמרחק היחיד הוא הזמן וגם הוא ניתן להכלה, בעיקר לאחר שמשלימים עם ספונטיות קצובה עד העדר ספונטיות לחלוטין. ואלו, שנדמה לי על פעם מחדש שנפגשתי איתם ממש רגע לפני נקודת האלחזור, מהפיכתם לחברים ל- "פעם היינו חברות".

פגשתי חברה אחרת במקרה. היא ישבה עם ידיד בקפה שנהגתי לשבת בו לא פעם (והיו כמה כאלה...). היא ישבה עם החבר (שהפך תוך פחות מחמש מילים מידיד לחבר), ובשיא הטבעיות עדכנה אותי שממש לפני דקוות ספורות הזכירה את שמי בפניו. לגבי ההקשר, ובכן היא ספרה לו "שפעם הייתה לה חברה שיחד איתה הייתה נוהגת לשבת כאן"...המילה פעם  הדהדה עוד כמה שניות אחרי שהמשפט שלה כבר הסתיים. הבנתי למה היא מתכוונת. הבנתי לגמרי. מתי לעזעזל נפגשנו פעם אחרונה? כמה אני יודעת על החיים שלה היום? ובכל זאת, ההבנה לא הפכה את זה לקל יותר לעיכול, או לעלבון (קל, קליל) שונה. הוגדרת כפעם. נדונתי. על המעבר לאשדוד הושם באחת תגית מחיר, מחברה= לפעם חברה. בקרוב מבצע החיסול של סוף העונה.

בבית הקפה שבו התחלתי את הפוסט. זה שנמצא בכיכר גדולה. ועם עודי הייתי גרה בת"א ספק גדול עם הייתיושבת באזור הזה שממש אבל ממש לא my cup of tee או במקרה הזה my cup of coffe...ולכאורה שום דבר לא היה שונה מפגישתנו הספונטיות טרם תקופת הזוגיות הזו בחיי. אותן שיחות על עבודה וברנזה וניתוח מעמיק של חיים לא שלנו, וקצת רכילות עם רפרופים קלים על אזורים אישיים אבל לא ברובדים עמוקים מדיי. הקצבתי לעצמי שעתיים גג לפגישה הזו. עניין של גאוגרפיה. הגעה הביתה מהרכבת זה עניין של 40 דק, הגעה לרכבת עוד 15שעה בממוצע, הגעה מהרכבת באשדוד הביתה 7-10 דק. בהתחשב בהערכות הזמן הקלוקלות שלי (וכל חברי ו/או חברי מפעםיוכלו להעיד על נכונות האבחנה האחרונה...) בכל מקרה אנחנו מדברים על בערך שעה-שעה וחצי של היגררות מרגע ההחלטה להגיע הביתה ועד הרגע בו פיסית מונח התיק (תמיד) בחדר העבודה.... להבדיל פעם זה היה עניין של בין רבע שעה לחצי שעה... גג.

הקצבת הזמן פעלה עלי באופן מסתורי. הרגשתי קצרה, מעדכנת ומתדעכנת הרבה יותר מאשר מקשיבה ומשתפת. כאילו, כל הפגישה הזו לא הייתה אלא חלק מהצורך הקיומי של "להפגש עם חברים", לענות פעם אחר פעם אחרי הפחד הזה שרודף אותי להתעורר בעוד שנה ולגלות שנעלמו לי החברים...

הפחד הזה מלווה אותי בחיי החדשים. השינוי הוא כ"כ גדול שאני מפחדת לעיתים לאבד עליו שליטה. לאבד לא רק את המציאות שחייתי בה, אלא גם את המציאות שבאהבה גדולה יצרתי לעצמי ומה לעשות חברים וחברויות זה חלק אינטגרלי בסיפור הזה. הבטחתי לעצמי שלפחות פעם בשבוע אם לא יותר, אני מקדישה את הערב/אחה"צ לפגישה עם חברים תל אביביים. גם אם המשמעות היא להגיע מאוחר מהרגיל באותו ערב הביתה. חשבתי עלזה מול השוקו-וניל שהזמנתי לעצמי, בעוד חברתי מעדכנת אותי בחייה שעד לא מזמן באמת דמו לשלי.

גם בשבוע הבא, אולי אפילו באותו מקום אני אעשה אתזה. אולי עם חברה אחרת, אולי עם החברלה שהגדירה אותי 'מפעם'. אבל זה יקרה. כי הזרות הזו נעימה פחות מהכמיהה הביתה באותו רגע. ולו רק כדי שבעוד שנה, אוכל להרים את הראש ולראות שם עוד כמה חברים.

נ.ב

וגם עושים על האש ביום שישי בבית – עוד דרך לשמור על החייים...

בעלת הבית הגיעה לביקור פתע מעצבן ובבתאחת שברה את תחושת "הבית שלנו" שבנינו לעצמנו. אנחנו מתחלקות לשתי אסכולות אני והיא בכל הנוגע לדירה שכורה. היא, שיש לה בית משלה אותו עזבה למעני ביום בו החלטנו לעבור לגור ביחד <היא 'ויתרה' על בית משלה, ואני 'ויתרתי' על העיר שלי, או ככה לפחות יצאה החלוקה>. בכל הנוגע לדירה הזו, שהיא באמת חסד של דירה, אנחנו חלוקות בדעתנו. היא טוענת שדירה שכורה זה לא בית. זו דירה שכורה. קשה לבוא אליה בטענות הדירה האחרונה השכורה שגרה בה הייתה לפני בערך 15 שנה וגם אז היא הייתה חור בתל אביב. אני לעומת זאת, גרתי בעשר השנים האחרונות בלא מעט דירות שכורות שתמיד אבל תמיד היו לי לבית. זה בא לידי ביטוי למשל בגופי התאורה שהתעקשתי לקנות ולכסות בהם את בתי המנורה המכוערים שמטלטלים מהקירות. היא לא הבינה למה. זו דירה שכורה אמרה... ואני התעקשתי כל עוד אני משלמת שכ"ד, הדירה השכורה היא הבית שלי. שלנו.

בעלת הבית שברה באחת את תחושת הביתיות שהייתה לנו. ראשית בביקור הפתע שלה, זה לא הפעם הראשונה שהיא עושה את זה, וגם בפעם הראשונה שעוד הייתה בנסיבות נחמדות היה בזה תחושה קלה של פולשנות.

הפעם היא הגיעה להתלונן. שכנה חטטנית התלוננה (ולא בצדק) על נוכחות החיות בדירה. ב"ב הגיעה עם דרישה (לא חוקית,לא תקפה ובטח לא מוסרית) "שנפתור את בעיית החיות"... וככה בבת אחת הכניסה אותנו למקום לא טוב, ומעורער בכל הנוגע לבית שלנו.

דקה אחרי זה, בעוד נפולת הלחץ נספגת חשבתי על הסמס ששלחתי לה יומיים קודם אחרי שבמשך שעה ניסיתי לתפוס מונית מרוטשילד ת"א לתחנת רכבת. בדרך פספסתי 2 אוטובוסים ורכבת, מה שעיכב את ההגעה שלי הביתה כמעט בשעתיים והביא אותי לכדי התמוטטות עצבים גאוגרפית. שלחתי לה סמס "נשבר לי מאשדוד" יודעת שהלב העדין שלה יתקמט לרגע ארוך וכל החרדה שלה תצוף בבת אחת. ובכל זאת לחצתי על הsend. לשמחתי היא כבר למדה אותי בכעסיי (נניח) ומיד מיהרה להרגיע.

וכן. חודשיים עברו מאז המעבר לאשדוד אני לא מצטערת כי כל השיקולים שהובילו אותי לכאן בוודאי היו נכונים ועדיין תקפים (ובוודאי עוד יסופר עליהם בהמשך), אבל הכנות מחייבת, המשמעות לגור מחוץ לתל אביב עבורי היא יותר קשה ומורכבת משהערכתי. גם ברמה החברית, חברתית, תרבותית (אשדוד אחרי הכל היא פרובנציה ואני - יותר ויותר מבינה טיפוס של עיר גדולה, של אורבניות, של 24/7), שלא לדבר על קשיי ההתניידות שלי מהעבודה הביתה ובכלל...

בכל מקרה. הזקנה המעצבנת (שאין לה בלוג ולכן באמת לא אכפת לי לכלכך עליה בשלב הזה) הציפה באחת את האפשרות לחזור לת"א- רבתי. אנחנו יודעות שזה אומר בית קטן יותר לא הדירה הענקית והמקסימה הזו, וגם בטח יהיה יקר יותר בהתחלה, ובכל זאת. לרגע אחד, חשנו שיש כאן הזמגנות לשינוי להקדים בכמה חודשים את מה שבלאו הכי דיברנו עליו – שנה באשדוד ואז השיבה הביתה – למרכז.

 ובכל זאת. רק לפני חודשיים נכנסו לכאן. הדירה הזו מקסימה והיא חלק מהמשפחתיות שנוצרת כאן מדי יום. נדמה לשיתנו שאם נצטרך – נעזוב אותה קודם, אבל למרות הקושי של אשדוד- ת"א שתינו רוצות עוד כמה חודשים לנוח בטרם שוב! נעבור דירה.

הילדים, שהיו מודעים לכל מה שקורה. שוב הפתיעו אותי ושוב לטובה. הם מאד אוהבים אותה, את אמא שלהם, בדרכם שלהם, הצורך שלהם בשמחתה הוא הראשון בחשיבותו, ולכן משהסבירה להם את האופציות הם לא חשבו פעמיים לפני שאמרו – אז נעברו לת"א...

 אז אנחנו עוד לא עוברים לת"א. וגם עוד לאיודעים כמה זמן ימשך הרומן עם הדירה הזו. אבל נדמה שהשבוע הזה, בדרכו שלו הוסיף עוד יתד בבית הזה של המשפחה הדו-חלקית זו. יהיה מה שיהיה – שתינו יודעות שנסתדר. וזה לא עניין של מה בכך...

אז אחרי מחשבה גדולה על מה אני הולכת לכתוב כאן, הגעתי להחלטה.

הבלוג הזה יספר את סיפור המשפחה שלי,או לפחות המשפחה שאנחנו

(אני לא לבד בסיפור הזה) מנסים להיות.

וזה הולך בערך ככה:

לה - יש 2 ילדים, אקס מיתולוגי, בעל שעבר וחיים מלאים בעיר אשדוד.

לה - יש כלב, חתול, מאות דיסקים ועבר תל אביבי עשיר וגאה.

עכשיו הן עברו לגור ביחד....