Snow Kingdom

היום כמו כל יום כמעט, נפגשתי עם חברתי הטובה. רצינו לעשות ערב נחמד ושקט ביחד. הכנו פופקורן וראינו סרט.

 אתם בטח מניחים שזה עוד פוסט, כמו כל פוסט אחר בישרא-בלוג.

 "היום הלכתי ל-X,פגשתי את X, עשינו X ,היה כייף, תמונות:" , אזהוא.. שלא.

לפני שאתם חוזרים אחורה ויוצאים מהבלוג הזה, אני ממליצה לכם לקחת כמה דקות ולקרוא, אני בטוחה שזה לא יזיק לאיש.

 לסרט קוראים: "החופשה האחרונה" , סרט אמריקאי קיטצ'י במיוחד, מהסרטים שאתה יודע בדיוק מה הולך לקרות כל רגע ורגע.

אך למרות הקיטצ'יות, ולמרות שידענו את ההתחלה,האמצע והסוף מבלי לראות את הסרט כלל.

היה בו משהו, משהו שגרם לי להזיל דמעה. לא אופן המשחק, לא הטקסט, אלא המסר.

 בכדי שתבינו מה הוא מסר הסרט, אאלץ לספר לכם את העלילה ואעשה זאת בקצרה כי זאת לא מטרת הפוסט.

הסרט מדבר על אישה אפרו-אמריקאית, ממוצעת, מלאה מן הרגיל,

 חיה את חייה בתוך קופסאת השיגרה שכולנו חיים בה, שמה ג'ורג'ייה בירד.

 מסיבה מסויימת, נאלצו לעשות לג'ורג'ייה בדיקה והתגלה שהיא חולה במחלה סופנית ונותרו לה רק שבועות אחדים לחיות.

ג'ורג'ייה אורזת את חפצייה ונוסעת לעשות את כל מה שתמיד חלמה,

להגיד את מה שתמיד רצתה, להתלבש איך שתמיד קיוותה ובעצם, לחיות את חייה עד הקצה.

 נשמע מוכר, הרי, הרבה סרטים מדברים על "הרגע האחרון" ,

רואים אנשים עושים את הדברים שתמיד חלמו עליהם, עד הסוף המר\הטוב.

אבל אם נשב לרגע, ונחשוב על מה שהסרט הזה מנסה להעביר,

אולי.. ורק אולי, יצא מעוד סרט אמריקאי קיטצ'י, משהו הרבה יותר טוב.

כל-כך עצוב שאנשים חיים את חייהם בתוך קופסא של שיגרה לוחצת, בתוך כלוב מרובע כמו עכברי מעבדה, מחכים שאלוהים יעשה בהם ניסויים.

כל-כך עצוב שאנחנו לא נותנים לעצמנו להיות אנחנו, כי אנחנו מפחדים.

ואם אמשיך בכל-כך עצוב הזה, הפוסט לא יסתיים לעולם.

לכולנו , כל אחד ואחת מאיתנו ניתנה הזדמנות חד פעמית שנקראת "לחיות",

 יש כאלו המאמינים בגלגול נשמות, יש כאלו המאמינים בגן עדן ויש כאלו שפשוט חושבים יותר מדיי! .

חושבים על העתיד, על התוצאות, על מה יהיה אם כך וכך ועל מה יקרה ושוחכים לחיות את הרגע, את השניה.

 זה הרי ברור שאסור לנו לאבד אשתונות ולהתחיל להשתגע,

 אנחנו גם חייבים לחשוב לפני כל מיני מעשים, חייבים לקחת אחריות על דברים שאנחנו עושים.

 אבל אלוהים ,אנשים , מה קורה לכם? מה קורה לנו? למה זה קורה לנו?

 מנסים כ"כ להידמות אחד לשני, להראות כמו כל בחורה על שערי ירחונים, עוצרים את הרצונות שלנו ודוחקים את הרגשות שלנו.

ממה זה נובע? למה אנשים לא נותנים לעצמם לחיות את חייהם עד לדקה האחרונה?

את האמת.. יש לי תשובה די ברורה לשאלה הזאת. זה נובע מפחד.

 פחד מהעתיד, פחד מיחס הסביבה, פחד מעצמך.

 הפחד שדוחק אותנו לפינה, הפחד שעוצר אותנו מלהיות מי שאנחנו באמת רוצים,

 הפחד שמונע מאיתנו לחיות.

 אני רואה בחורות, נערות ונשים שכל חייהן מקדישות רק לדיאטות, למשקל,

 לא נותנות לעצמן לנוח לרגע.

מה הן לא יעשו בכדי להגיע לייעדים שלהן, בכדי להיות רזות, בכדי להראות בדיוק כמו הזאתי שרואים כל יום בטלויזיה, ה"אייקון" הזה, מה שנחשב ליפה.

 מוותרות על הבריאות שלהן, מוותרות על ההנאות שלהן, מוותרות על החיים שלהן, בשביל מה?

 בשביל שייסתכלו עלייהן ברחוב ויגידו "וואו, איזו רזה" ?.

בשביל להיכנס לג'ינסים מידה 2 כי ככה קבעו שהאופנה כיום?

 גאד דמאט, אנשים, יש עוד כ"כ הרבה מעבר למידה 2 ולירחון האופנה הדבילי הזה.

 יש עוד כ"כ הרבה מעבר לפנים יפות. וגוף רזה.

אני רואה אנשים שאת כל חייהם משקיעים בלרצות אחרים, בלעשות מה שמכתיבים להם.

כמו תוכים, חוזרים אחרי משפטים.

רובוטים. בכדי להתאים לסביבה מנטרלים את כל מה שנקרא "רגש" .

 מדחיקים את כל מה שהם רוצים ומתעלמים מהצרכים שלהם.

אני רואה אנשים שזורקים את החיים שלהם לזבל, בגלל שהם בטוחים שאין להם עתיד,

בגלל שהם בטוחים שנגזר עליהם לשבת ולבכות על מר גורלם ולהתלונן על כמה שרע להם.

 אני רואה אנשים מוותרים על החלומות שלהם בגלל שהם מפחדים שמישהו יגיד עליהם משהו וישפיל אותם.

זורקים לפח שאיפות ורצונות של חיים שלמים, בגלל פחדים מטופשים.

 אני רואה את עצמי. כשאני מסתכלת במראה ומתחילה לבכות על פיסות השומן שנחות להן על הבטן שלי.

 על כך שאני לא מספיק רזה ויפה. על כך שאני לא מספיק מוצלחת מבחינת המוסכמות.

 על כך שאני כל-כך אוהבת לאכול, שזה עושה לי טוב על הלב, אבל לא! אני לא אגע בכלום מעל לכמות מסויימת של קלוריות, כי אז אשמין.

 ואתם יודעים מה קורה לי כשאני רואה את הדברים האלו? רע לי. עצוב לי.

עצוב לי שאנחנו מבזבזים זמן כ"כ יקר מהחיים הכ"כ קצרים שלנו על שטויות.

 על דברים מטופשים שבסופו של דבר לא יביאו לאף אחד תועלת, רק רע.

 עצוב לי שאנחנו מבזבזים את הזמן שלנו

 במלחמות אחים, בלמלא את חיינו בכעס,רוע ונקמנות,

במקום לזרוק את הרגשות השליליים האלו לפח ולהמשיך הלאה בחיוך ע-נ-ק ,

 ובלב מלא תודה על כך שאנחנו עדיין חיים. מבזבזים את הזמן שלנו

בלרכל, לקלל ,להשפיל ולזרוע כאב בחיים של אחרים,

 במקום לחבק, לאהוב, להחמיא ולזרוע קסמים בחייהם של אחרים, להרוויח עוד חבר,

 עוד אדם אסיר תודה שייזכור אותך לנצח.

אנשים כ"כ לא שלמים עם עצמם ועם הסביבה שלהם, כ"כ אכזריים אחד כלפי השני,

 כמו שני כלבי אמסטף זרים שהוכנסו לכלוב אחד קטן.

 דיי כבר, תפסיקו!

תפסיקו לריב, תפסיקו לכעוס על שטויות, תפסיקו לשנוא ללא סיבה,

תפסיקו להכאיב לעצמכם!

 ברגע שתהיו שלמים עם עצמכם, אתם תצליחו לאהוב את האחר באמת.

אני רואה אנשים שנלחמים במשך חיים שלמים ,

 בגלל שהם לא מרגישים שלמים עם עצמם, בגלל שהם טיפה רזים מדיי ,או טיפה מלאים מדיי,

בגלל שהאף שלהם בזווית הלא נכונה ובגלל שצמח להם חצ'קון במצח,

אחד הדברים הכי חשובים והכי נכונים בעולם הם שהכל בא מבפנים,

האישיות של האדם קובעת את הכל. האישיות מושכת אנשים להכיר אותך, מה שאתה מקרין החוצה.

אתה יכול להיות אדם כ"כ דגול וגדול, בתוך גוף קטן ושקט.

האריזה החיצונית היא לא מה שחשובה כלל, אלא המתנה היפהפייה שנמצאת בפנים.

אתם , זה מה שאתם עושים מעצמכם.

 אתם זאת המתנה המדהימה שמתחבאת מתחת לקופסא,

תפתחו אותה כלפי העולם ואז ב-א-מ-ת יראו את היופי שלכם.

 החיים שלנו, הם נכס, הם הדבר הטוב ביותר שניתן לנו, הדבר היקר ביותר שקיבלנו ואנחנו צריכים לשמור על חיינו יותר מכל דבר אחר, לשמור על האהבות שלנו, לא להשתיק את הרצונות שלנו!

 אם בא לנו לצעוק, נצעק. אם בא לנו לצחוק, נצחק!

אם בא לנו לאכול פרוסת עוגה, נאכל פרוסת עוגה! ואם בא לנו לאהוב, נאהב מכל הלב!

 ואם בא לנו לנעול את הנעליים האלו, ננעל אותן!

ואם בא לנו לשיר ולרקוד, נשיר ונרקוד כאלו איש לא מסתכל עלינו!

ואם בא לנו להיות מאושרים, נהיה מאושרים, בלי לדפוק חשבון לאף אחד!

 הכל נגמר בסוף, כלום לא נמשך לנצח ואנחנו צריכים להתחיל להפנים את זה, מתישהו יגיע סוף וכולנו רוצים להיות מאושרים כשהוא יגיע, לדעת שהספקנו לעשות את מה שרצינו, שהפסקנו לאהוב ולהיות נאהבים.

 שהספקנו להשיג את מטרותינו ולחייך.

גאד-דמאט,אנשים, תתחילו לחיות.

תנו לעצמכם לאהוב, אל תתנו לאנשים להשפיל אותכם ולהקטין אתכם,

אל תתנו לשיגרה לדכא את כל מה שכ"כ אמיתי ויפה בכם. אל תתנו לאייקונים ומוסכמות להחליש אתכם.

 אלו החזקים והאמיצים באמת הם אלו שלא נותנים לשום דבר להפסיק את ההצגה.

 כי כל אחד ואחת מכם, כל אדם "ממוצע" ו"רגיל" הוא משהו מדהים,

הוא מתנה בתוך אריזה, הוא אישיות גדולה וחזקה שיכולה להגיע כ"כ רחוק,

 אם רק תבינו.

אם רק תקלטו שכלום לא מובן מאליו, שצריך לחיות.

שצריך להאמין.

 שצריך להיות חזקים ולדעת שאסור לתת לש-ו-ם ד-ב-ר לעצור אתכם מלחייך.

תמונות מדהימות שמתאימות לפוסט, בדיוק כמו שהבטחתי:

 

 

Snow Kingdom

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אני באמת מנסה בכל הכוח למצוא את המילים המתאימות בכדי לתאר את מה שאני מרגישה..

ומשום מה? כל הנסיונות שלי כושלים.

שום דבר ממה שאני רושמת לא מצליח לקלוע בדיוק למה שמתחולל אצלי בפנים.

אני לא בדיכאון, אני לא מאושרת עד הגג.

אני לא מאוכזבת,אבל מצד שני גם לא עלו על כל הציפיות שלי.

הבלוג הזה, בהתחלה נועד בכדי שאדבר על רגשותיי, אבל עם הזמן..

פשוט נסגרתי, אפילו אליו.

"החבר הכי טוב שלי" .

אני לא מצליחה לבטא את רגשותיי בשום דרך, לא בחיוכים ולא בדמעות.

הדבר היחידי שחודר לי ללב זה אושר של אחרים,

אושר של אנשים שאני גרמתי לו, ממלא את החלל הריק שקיים בתוכי.

אבל מתי למישהו החלל הריק יתמלא מלגרום לי להיות מאושרת?

מתי אנשים יתחילו להחזיר לי בדיוק את אותה האהבה שאני נותנת להם?

זה מתבטא אפילו כאן, בבלוג הקטן הזה .

אני נותנת אהבה, שולחת חיבוקים לכולם, מגיבה מכל הלב, מכינה, יוצרת, שומרת,

כותבת.. ואני מרגישה שזה לחינם. שאני לא עושה כלום לאף אחד.

לא טוב.. לא רע.. פשוט כלום. עוד אחת.

וזה הדבר הכי מגעיל שיש, להיות עוד אחת . ואולי זה מה שאני מרגישה? שנהייתי

עוד אחת..

בכ"כ הרבה דרכים אני מנסה לייחד את עצמי, אם זה בסיגנון, בכתיבה, באישיות,

במראה.. ואני עדיין נשארתי אותה "עוד אחת" בשביל כולם.

באופן בלתי פוסק, אני מנסה לחזור לעבר, לחזור להיות כמו שהייתי פעם, אבל שום דבר

לא מצליח לי. מי שהייתי? לא אהיה שוב לעולם.

אני רוצה לבלוט! אני רוצה שייסתכלו עליי ויגידו :

"וואו, היא ממש מיוחדת!" , "לא ראיתי עוד הרבה אנשים כמוה" .

ייחוד שמתבטא בכ"כ הרבה דברים.

אופי, כישרון .. בעיקר. וגם יופי נכלל ביניהם.

בעבר קיבלתי את המחמאות האלו כ"כ הרבה.. הייתי "שמש זורחת" , כמו שחברה שלי תיארה אותי.

אבל מה נהיה ממני כיום? שבר כלי. מין כלום כזה, כלום עלוב ופתטי.

מלא באנרגיות שליליות, שינאה, כעס וזדון.

אני מנסה להכניס לעצמי לראש שכל מה שקורה לבנאדם, קורה לטובה.

שכל מה שיקרה לי, ישנה אותי, יחזק אותי, יהפוך אותי לאדם טוב יותר..אבל משום מה..

כל מה שקרה לי, הפך אותי לאדם הרבה פחות טוב.

אני לא יודעת מה קורה לי, אני לא מרגישה שייכת לשום מקום, אני לא מרגישה בשום מקום

באמת נאהבת.

"אז חפשי חברים אחרים" , כן, גם אני אומרת את זה לאנשים.. אבל בנינו? זה לא כ"כ פשוט,

לקום ללכת, כאלו כלום.. ולהמשיך הלאה.. זה אחד הדברים הכי קשים שאדם יכול לעשות.

אני רוצה שיאהבו אותי!

אני רוצה להסתובב עם אנשים שבאמת יתייחסו אליי ולא ייתנו לי להירקב בפינה .

אנשים שיידעו שיש לי משמעות, שיש לי מטרות בחיים.

אנשים שיעריכו אותי, שיבינו מי אני באמת ויאהבו את כולי עד לפאק האחרון.

אני רוצה כ"כ הרבה דברים שאפשר לקבל רק באגדות ,

אני רוצה שיהיה לי טוב עד הסוף, בלי התחכמויות, רק טוב.

אני רוצה לחייך חיוך מלא! שלא יהיה שום חלק חסר, כמו עכשיו.

נמאס לי לזייף.

אני רוצה באמת להיות מאושרת ושזה יציף אותי מכל עבר, מכל פינה.. אני רוצה לדעת

להעריך את מה שיש לי ולא להתלונן על כל מה שלא טוב.

אני רוצה לחזור לעבר, כ"כ. אני רוצה להנות ממנו, אני רוצה להגיד לו שהיה לי טוב,

שאני מצטערת שלא הערכתי, כי הייתי טיפשה.

אבל מצד שני אני גם רוצה להתקדם הלאה, איתו, איתן, איתם .

עם כל האנשים שבתוך חיי עכשיו,

לגרום להם להבין אותי עד הסוף, עד שלא תשאר טיפת ספק!

שיידעו מי אני, בלי סודות, בלי שקרים.

אני , נטו.

ויאהבו, יאהבו עד קלות נשמתם. כמו שאני אוהבת אותם.

בשנים האחרונות איבדתי המון חברים, המון אנשים והמון קשרים טובים שהיו לי,

חלקם הפכו לשינאה , חלקם הפכו לכלום .

אני מרגישה חלל ריק מאז שהם הלכו, מאז שנשאר לי מהם רק זיכרון..

מאז שחלקם פגעו בי ושברו אותי עד הסוף.

אני עובדת במשך שנים על גבי שנים לחבר את הרסיסים שנשברו ממני, אבל גם כד אחרי

שנשבר ומרכיבים אותו חזרה.. לא חוזר להיות יפה כמו פעם, לא חוזר להיות חזק כמו פעם..

אני לא בטוחה שמצאתי את הרסיס האחרון.. את האמת?לא מצאתי הרבה מאוד מהרסיסים האלו,

שהלכו לאיבוד בתוך תהומות הכאב שלי..

אני יכולה להמשיך לחפש, אבל בנתיים, זה חסר תקווה לחלוטין.

אני רוצה להרכיב את כל הפאזל, אני רוצה להיות שלמה.

אבל כ"כ הרבה חלקים חסרים לי.

מי יקום ויעזור לי להרכיב את החיים שלי בחזרה?

מי יעזור לי לחבר את רסיסיי הלב שלי?

מי יעזור לי למלא בחום ואהבה את הסדקים שנפערו בי?

מי ישמור עליי מכל רע?

מי יאהב אותי לא משנה מה יקרה?

מי?

אני יודעת להעריך את האנשים שאוהבים אותי, הם יקרים לי מפז.

אבל .. מדי פעם נשאלת אצלי השאלה,

האם זה הדדי..

אם לא נמאס להם ממני כבר..

 

 

Snow Kingdom

 

חמודים:

 

 

פרצופים:

 

 

סמיילים:

 

 

 

יצורים חמודים:

 

 

דברים ממש מתוקים:

 

 

 

ועכשיו השיא של השיאים (המון דברים..לא מסודרים..תהנו בכלזאת)