Snow Kingdom

על שולחן ניתוחים, קר ואפל.

הכל מסביב חשוך, מעורפל.

הגיע הזמן לישון? או שאולי החליטו לתת לי את מנת האוכל שלי,

הרעב קורע את הגוף מבפנים.

התולעים , כ"כ אכזריות ,אוכלות את שארית המזון האחרונה שנותרה לי,

משאירות אותי כ"כ צנום וחולה.

חלש, אני לא יכול להתנגד, נתון לחסדי העולם.

אולי האיש הטוב שלוקח אותי יעלים ממני את כאבי,

אולי סוף סוף יפסיקו את המחלות שקורעות אותי,

לא נותנות לי מנוח.

אני מונח כאן על השולחן,אבל אינני מקבל מזון, או מים להרוות את צמאוני.

יבש לי בפה, וכואב לי בכל הגוף.

אולי אם איילל ואלקק את ידיו, הוא ישים לב שרע לי.

ליקוק אחד, מבט עצוב ובודד שני,

מבקש חיבוק, לא רוצה שייקחו ממני את מה שנותר.

מחשבות עולות בראשי,בזמן שאני מוטל על השולחן האפור והקר.

כל יום, מאחורי סורגים, קצת מזון, קצת שתייה.

מחכה שמישהו ייגאל אותי מיסוריי, ייקח אותי מכאן וסוף סוף ייתן לי אהבה וחום.

כל יום, עוברים אנשים, ילדים, נערים,

כל יום אני קופץ על הסורגים, מקשקש בזנב, מלא בתקווה,

אולי הם יאהבו אותי וייקחו אותי הביתה.

וכל יום נלקח מישהו אחר, ואני נותר בודד, ללא דבר..

כל יום, קם עם תקוות מחודשות והולך לישון שבור ומאוכזב.

האיש הטוב הלך להביא לי תרופה,

בפעם האחרונה שהדבר הארוך והחד הזה הוכנס לגבי,

עברו כאביי לזמן מה וחזרתי לקשקש בזנבי במרץ.

הנה האיש מגיע, אך למה המבט שעל פניו כ"כ עצוב וקר?

עשיתי משהו לא בסדר?

"יהיה בסדר, חמוד" .

הוא מסתכל עליי ופניו כ"כ אפלים.

ניסיתי להסביר לו, שרע לי.

התגלגלתי על הגב וקשקשתי בזנבי,

הוא לא חייך אליי, לא שלח יד ללטף.

"אני אהפוך אותך והכל יהיה בסדר" .

הוא לוקח את התרופה שלי, אחכה לי בשקט ולא אפריע.

זה לא כואב לי באמת, זה רק נראה ככה.

"זהו, סיימנו" . חיוך עלוב.

כל הגוף מתחיל לכאוב לי. הראייה מתערפלת, מה קורה כאן?

מנסה לזעוק, ייללה ארוכה מתוך גרוני.

צועקת, כואבת.

"תציל אותי" "בבקשה ממך" "אל תקח את הדבר היקר לי מכל" .

נגמר בי הכוח, נגמרה התקווה שמישהו ייקח אותי,

שמישהו יירחם עליי ויאהב אותי..

לאט לאט החולשה גוברת עליי, הכאב אוכל אותי מבפנים, אין דרך מוצא.

קר לי כ"כ, למה העולם אכזר? למה אין איש שיאהב וייטפל,

שיישמור עליי?

העיניים נעצמות, מביטות מבט אחרון ,תמים..ושואלות

"למה?" .

נגמר.

 במשך שנים על גבי שנים, בעלי החיים סובלים מאיתנו בשקט,

מכוון שאין להם את היכולת לדבר ולבקש מאיתנו להפסיק.

רק מבט מתחנן וייללה כואבת,הם הדרך שלהם לתקשר.

במשך שנים על גבי שנים, נלקחים לחתולי וכלבי רחוב החיים, רק מכוון

שאין מי שיידאג להם,

או מכוון שאדם רע לב זרק אותם ברחוב, כשנמאס לו לטפל בהם.

חייה - זה לא צעצוע! ואנשים שוחכים את זה.

בגללנו זנים נכחדים,

סובלים וכואבים.

כלבים נזרקים לרחוב, ללא כל מים או אוכל.

נרצחים על שולחן ניתוחים, בגלל שאין למדינה כסף לטפל בהם!

לכן אני חושבת שהגיע הזמן שאנחנו נקום נגד זה,

שאנחנו נקח את עצמנו בידיים ונעצור את התעללות הזאת!

אסור לנו לתת לחברים הכי טובים שלכם לסבול מתחת

לרגלינו!

הגיע הזמן שנתחיל לפעול נגד אנשים שמתעללים בהם,

מתחיל מזריקת אבנים על חתולים ברחוב ונגמר במניעת השימוש בפרווה של יצור חי.

אתם רואים מישהו מתעלל בכלב, או חתול ברחוב? אל תצחקו!

תצאו נגדו, תגידו משהו, אל תשבו בשקט ותתנו לזוועות האלו להתרחש.

אתם שומעים על התעללויות בבתים של אנשים?

ספרו למישהו!

ואולי , אולי נצליח כך להציל בעלי חיים תמימים שכל מה שהם רוצים זה אהבה וחיבה, כמונו.

אולי יבוא היום שעל התעללות יוכנסו לכלא לא רק לשנתיים, אלא חמש עשרה- עשרים.

 כשאדם חולה, הוא מקבל טיפול.

כשבעל חיים חולה- כבר אין בו שימוש והורגים אותו.

כשאדם הורג אדם אחר- הוא נקרא רוצח, מבזים אותו ושולחים אותו למאסר חיים.

כשאדם הורג חייה אחרת- הוא אינו רוצח?

צאו למלחמה ברוע ! מתחילת הפוסט הזה אני החלטתי לקחת את עצמי בידיים קצת יותר מפעם

ולנסות למנוע דברים כאלו יותר!