החדר היה מואר מעט בנורות צבעוניות קטנות וחלשות שלא הצליחו להתגבר על האפלה ששלטה בחדר. היו עוד אורות חלושים בחדר, אשר נראה כי נבעו משום-מקום, אך הם היו חיוורים ולא יעילים. חלון הזכוכית הגדול היה נעול ווילון אפור עדין השאיר את הלילה בחוץ. טיפות הגשם נשמעו מטופפות על החלון, כמנגינה של אדם זקן, ממשיכות וממשיכות ללא הפסק.
דראקו מאלפוי ישב עטוף בשמיכה חמה על ספת עור גדולה, ובהה באורות הצבועניים. הוא ישב מכורבל, ידיו עוטפות את ברכיו, ונשימותיו היו עמוקות וחירשיות. לא היה קול בחדר מלבד הגשם המתנפץ על חלונו. הוא האזין לגשם, מנסה למצוא את המנגינה שמתחבאת מאחורי הטיפות, מחפש אחר מילים שלא נאמרו, ללא הצלחה. הלילה נפל לפני זמן מה, אך דראקו לא מצא סיבה לנוע ממקומו. היה זה עוד ליל חורף קר, כפי שמוקבל בלונדון. דראקו לא ציפה לאחרת.
האח לידו הייתה מכובה זה זמן רב, מספר ימים למען האמת. מאז שאסטורה לקחה את סקורפיוס לחופשת חורף אצל הוריה. סקורפיוס רק נולד לפני חצי שנה, והוריה של אסטורה עוד לא ראו את הילד. אסטורה בעצמה לא פגשה את הוריה זה זמן מה. מאז המלחמה. שניהם הסכימו שיהיה זה נחמד אם היא תבלה את חופשת החורף בבית הוריה בהונגריה, ותפגיש את סקורפיוס עם סבו וסבתו. דראקו עצמו החליט לא להצטרף. הוא לא ראה סיבה מדוע עליו להגיע לשם, והיה בטוח כי יסתדרו נפלא גם בלעדיו. ובכלל, דראקו חשב לעצמו, הוא התחיל להתרגל לגשמים ולרוחות של לונדון. בשביל מה לו להתמודד כעת עם השלגים של הונגריה.
אסטורה, שלא נראתה מצטערת יתר על המידה שאינו מגיע, נישקה אותו על לחיו בעדינות, והביאה לו מתנה; היה זה עץ חג מולד קטן ומופשט מצעצועים או קישוטים. העץ היה נמוך והגיע עד ברכיו, אך הוא היה טרי כפי שזה עתה נקטע מהאדמה ונודף ריח של יער. הוא הודה לה על נדיבותה, למרות שלא התכוון להשתמש באופן כזה או אחר במתנתה.
דראקו מאלפוי לא חוגג את חג המולד.
לפני יומיים דראקו מצא את עצמו יושב על הריצפה הקרה בסלון ביתו מול העץ הקטן שאישתו העמידה. הוא הביט בו מספר דקות, ולאחר מכן שלף את שרביטו בהיסוס. בתנועות חוששות ולא מחושבות הוא העביר את שרביטו בין ענפיו השונים של העץ והציף אורות צבעוניים קטנים בניהם. תחילה הדליקה שני אורות חלושים, אדום וירוק. הוא התבונן בעץ במבט עצוב, נזכר בעץ חד המולד שחגג מסביבו לפני שלוש שנים. היה זה עץ גדול ומרשים, מקושט ומצועצע להפליא, במיטב הכשפים שיכלו להעלות על דעתם. הוא המשיך להדליק אורות קטנים בעצו הגלמוד והערום.
הגשם התחזק אז, והצטרפו אליו ברקים ורעמים חזקים. הטיפות חדלו להישמע כמנגינה שקטה, ועתה דפקו על חלון הזכוכית בחוזקה, כדורשות להיכנס פנימה. הוא שקל לצאת לגינה, להריח את הגשם, אך לאחר מחשבה שנייה, ויתר על הרעיון. הוא התגעגע לשלג הלבן שהיה יורד על הוגוורטס בחודשי החורף הקרים. אם היה זה שלג עדין וקטיפתי, ולא טיפות גשם דוקרניות, ללא ספק היה יוצא לחצר ביתו להתבונן בשלג הנופל. כפי שהיה עושה בהוגוורטוס.
דראקו היה מזה שנתיים מחוץ לבית הספר, שלמעשה היו אלו שלוש שנים. בשנתו האחרונה אומנם היה בטירה גדולה בעלת צריחים ארוכים שדמתה עד כדי כאב לבית הספר לכישוף ולקוסמות, אך זה לא היה המקום, מעבר לכל ספק. הוא היה מלא באימה ופחד במקום בגאווה וצחוק נעורים. לפיכך, החליט בינו לבין עצמו, כבר שלוש שנים לא היה בהוגוורטוס. הוא זכר את שנתו האחרונה כזיכרון שהיה לו מחיים אחרים, וייתכן שאכן כך הדבר.
דראקו שקע במחשבות, שהיה להן טעם כה מתוק אך זיכרון כה מריר, בעודו בוהה בעץ האשוח הקטן העומד מלפניו. נשמעו לפתע דפיקות אגרסיביות על הדלת, ולפני שדראקו שם לב אליהן, דלת ביתו כבר נפתחה לרווחה והכניסה עימה רוח שורקת וגשם חזק. בפתח הדלת עמדה צללית גבוהה וכהה, שלא הוארה כלל, ורק בקושי רב היה ניתן להבחין בה על רקע הלילה האפל. לרגע חשב דראקו שזוהי אסטורה, שחזרה מוקדם מהחופשה המשפחתית, אך הדמות שעמדה בפתח הדלת הייתה גבוהה מידי, ולא החזיקה תינוק רועש בידיה.
הוא חשב על הגרוע מכל, כאשר ברגע אחד צפו בו פחדים ישנים וגאו במחשבותיו סיוטים שלא ידע שעדיין היו קיימים.
הצללית השחורה שלפה שרביט ובקול רם אמרה "לומוס". אור קטן התחיל לבקוע מקצה השרביט, הולך וגדל מרגע לרגע, זורק את חשכת הלילה מחוץ לפתח הדלת. הבית כולו הואר באור בהיר וחזק, ולא אפלולי וחיוור שהיה בו עד עכשיו. ואז ראה דראקו את האדם שלא חשב שייראה, שהיה בטוח שלא יפגוש עוד שנים רבות, אף כי ייתכן כי קיווה לפגוש זה מזמן.
“מאלפוי", אמר בקול נוקשה.
“פוטר", השיב לו דראקו, בדרכו הצינית, אף כי הוא חשש שקולו מעט רועד מכדי להישמע ציני.
הם עמדו מספר שניות והתבוננו זה בזה. אין ספק שהשנים הטיביו עם פוטר. הוא גבהה עוד שניים או שלושה סנטימרים, ושערו עדיין היה מבולגן על ראשו, ובעיקר רטוב ברגעים אלו. אך הוא נראה בוגר יותר, מעט אחראי יותר. בעיקר, חשב דראקו, הוא לא נראה כמו ילד. לא כמו אותו הילד הצעיר שעמד בחצר בהוגוורטוס ונלחם על חייו ועל גורל העולם לפני רק שנתיים.
דראקו תהה כיצד פוטר חושב שהוא עצמו נראה. אולי גם מבוגר יותר, אך בעיקר רזה יותר, חיוור יותר, שקט יותר. הרבה פחות אותו בחור צעיר ונפוח מגאווה, שהיה בטוח שיכבוש את העולם ביום מין הימים. אך הוא גם בטח לא נראה מפוחד ובוכה כפי שהיה באותו לילה בקרב על הוגוורטוס, שבכה לעזרתו של פוטר. בסך הכל, חשב לעצמו, שנינו נראים יותר בוגרים.
“מזמן לא ניפגשנו", אמר פוטר לאחר מספר שניות. קולו היה נשמע מאולץ באותו רגע, אך לאחר מספר שניות נוסופות של דממה שמילותיו היו תלויות באוויר, המילים חילחלו לראשו של דראקו. אכן מזמן הוא לא ראה את פוטר. האם הוא התגעגע לפוטר? ייתכן. הוא תהה באיזה חיים פגש אותו לאחרונה, ומה פוטר זוכר מהם.
הוא חשב בינו לבין עצמו מה עליו להגיד. רק לאחר מכן הבין שעדיין היה ישוב על הספה, מכורבל עם שמיכת חורף חמימה. בצעד גומלני וקצת מבוייש הוא הוריד ממנו את השמיכה במשיכה אחת, מעט מסתבך עם הקצוות. הוא נעמד מול פוטר, וראה כי הוא כולו רטוב, מכף רגל ועד ראש, כאילו עשה דרכו ברגל מביתו ועד לכאן. , ולא ובהתעתקות. לרגע תהה איזה מהם הוא הנכון.
“רטוב ואומלל כרגיל, פוטר?”, שאל מאלפוי ואסף את שרביטו משולחן קטן לידו.
“מנסה לשדר עסקים כרגיל", ענה לו הגבר לצידו, במעט חיוך.
דראקו כיוון את שרביטו לכיוון הארי ואמר בקול חלש "קודטיס", ובין רגע החלו קצות שערותיו של פוטר להתייבש, ולאחר מכן פניו וחלצתו הספוגה, ועד לקצות נעליו שהתייבשו והתחממו. פוטר נראה כאילו הוקל לו במידה ניכרת.
“תודה", הוא אמר לדראקו, והאחרון הנהנן לו בחזרה. בשלב זה עמדו שני הגברים זה מול זה, שותקים, ודאקו חשב שנגמרו להם נושאי השיחה. 'קצר וממצה', חשב לעצמו בחצי צחוק-חצי מרמור.היו לדראקו דברים רבים כל כך לדבר עליהם, על אחת כמה וכמה כשזה נגע להארי פוטר. הוא רצה לחזור להיות נער, לריב עם פוטר ולאיים והתבריין אליו, ובאותה נשימה הוא רצה לדאוג לשלומו, לדעת מה הוא עושה, איך הוא חי. לדאוג לו ולדעת שפוטר בסדר. הוא רצה לשאול את פוטר מה שלומה, אך הוא פחד הן מהשאלה שתישאל והן מהתשובה.
במקום זאת, החליט דראקו, אם כבר קרה ואירע שפוטר נמצא בביתו, לפחות הוא עצמו ינהג כמארח ראוי. הוא ניסה להיזכר בכל מה שאישתו עושה, ואימו הייתה עושה לפניה, כאשר היו מגיעים אורחים. היו אלו לרוב גינונים משעמים עד כדי טירוף שדראקו היה משאיר להן, בעוד הוא מהנהן בנימוס. אך מכיוון שאישתו לא הייתה בבית, ודראקו שמח על כך, הוא לא היה רוצה להתחיל להסביר לה מדוע 'הילד שנשאר בחיים', או 'הילד הראוי להלקאות מוות', לפי הכינוי שנידבה לו, עושה בביתם, ולפיכך, החליט לנהוג ככל מארח ראוי ולהזמין את פוטר לביתו.
“אתה מוזמן להיכנס...”, אמר דראקו, ולאחר שנייה שהמשפט היה תלוי באוויר, הוסיף, “אבל כמובן אתה לא צריך הזמנה, פוטר, מתפרץ ככה לבתים של אנשים...”
פוטר עצמו היה נראה מעט מובך. הוא נכנס צעד נוסף קדימה לתוך הבית. “אני מצטער, היה גשם ממש חזק בחוץ, ולא ידעתי אם מישהו ישמע שאני בכלל נמצא על סף הדלת, ו...”, הוא גימגם בשקט, והסתכל על הרצפה.
התירוצים של פוטר שיעשעו מעט את דראקו. הוא לא ידע מה לענות, ולכן רק משך בכפתיו ולא אמר דבר. הוא ניסה להיזכר מה אסטורה הייתה עושה עכשיו, ברגע זה של השתיקה. בינו לבין עצמו, החליט שתה יהיה פתרון הולם.
“אני יכול להציע לך תה?”, שאל דראקו, וכבר החזיק את שרביטו בכדי להכין את שתי כוסות התה.
“אני שותה עכשיו קפה", אמר פוטר, כדבר של מה בכך וללא מחשבה. דראקו תקע בו מבט. הייתה שוב דממה לרגע, אך לא מהסוג השתקני שהם חלקו לפני כך, אלא דממה מופתעת, אף מתנאשת.
“אני לא עושה קפה", אמר דראקו בקול נמוך וחד.. הוא לא האמין שיצור חי בעולם זה ביקש ממנו שיכין עבור את הרעל הנוראי הזה. ולא אדם פשוט כלשהו שאינו מכיר, אלא 'הילד שנשאר בחיים'.
“גם תה זה בסדר, תודה", ענה פוטר בזריזות, בטון מתנצל מעט ומתבייש מהבקשה הקודמת שלו.
דראקו העלה את שרביטו, והופיעו שתי כוסות תה מרחפות יש מאין. הוא הציע לפוטר את אחת מהכוסות ולקח את השנייה. ההרגשה החמה בכף ידו גרמה לו להתנתק מעט מהישנוניות שעטפה אותו ולחזור למציאות. פוטר שתה לגימה מהכוס בידו, מתבונן על הבית מסביב.
“רציתי... לבוא לאחל לך גם מולד שמח",, אמר פוטר והביט בעיניו של דראקו.
“אני לא חוגג חג מולד", ענה דראקו, עם שמץ מרירות ושמץ יוהרה בקולו. פוטר הביט בעץ חד המולד המשוקט מעט בעמד באמצע הסלון. ללא ספק היה העץ קטן מידי מכדי להיות עץ נוי, ריחני מידי מכדי להיות מלאכותי, וצבעוני מידי מכדי להיות לא-חגיגי.
“אני רואה...”, ענה פוטר, ספק צוחק על חשבונו, ספק משתדל להיות רציני. דראקו הביט בגבר מולו, ובעץ האשוח הקטן אשר בביתו, ותהה האם פוטר זכר את עץ חג המולד ששניהם חלקו לפני שלוש שנים. היה זה עץ גדול ומרשים שקשה מאוד לשכוח.
“חג המולד זה חג של מוגלגים שניסו להסביר לעצמם מהו קסם דרך שקרי אלוהות", אמר דראקו בנימה מזלזלת.
“או חג של בילוי משפחתי משותף",ענה פוטר כנגד דבריו.
“בכן, כפי שאתה רואה, אני לא ממש איש-משפחתי", אמר דראקו והביט מסביב בביתו הריק. לא רק שאשתו ובנו לא היו בבית, גם לא היו בעלי חיים כלשהם בבית משפחת מאלפוי. בצעירותו רצה דראקו לגדל נחש, גדול ושחור, אך ככל שגדל, ובמיוחד לאחר שבנו נולד, הגיע למסקנה הבלתי נמנעת כי תינוק ונחש-אימים לא יכולים לגור בבית אחד. לפיכך, וויתר דראקו גם על חיית מחמד, והיה לבדו לחלוטין בביתו.
פוטר לא הגיב בשום צורה, ושניהם התיישבו על ספת העור, עליה דראקו התכרבל קודם לכן, ושתו תה בשקט. דראקו רצה לשאול דברים כה רבים, עד כדי כך שלא ידע מאיזו שאלה להתחיל. מה שלומו של פוטר, איך חייו נראים עכשיו. הוא רצה לשאול לגבי כל אחד מהאנשים שהיו במחתרת, על ג'יני, על טדי, הבן של לופין וטונקס, על הרמיוני. בעיקר הוא רצה לשאול לשלומה של הרמיוני. הוא ידע שהיא התחתנה לאחרונה עם הלא-יוצלח, רון וויזלי. הוא היה מעדיף לא לדעת. הוא לא שאל את פוטר כלום.
דראקו תהה מדוע הגיע פוטר לביקור כה מפתיע. ואם לא טעה בחישוביו, וזה אכן היה בעייתי להבדיל את הימים כאשר היה עושה לא-כלום, היה זה ערב חג המולד. מה יגרום לפוטר להגיע אלי בערב חג המולד? שאל את עצמו. האם היה צריך משהו מדראקו? טובה כלשהי, בלתי פורמלית. אך דראקו פסל השערה זו מיידית. לפוטר, ללא ספק, היו כעת יותר קשרים במשרד הקסמים מאשר לדראקו, וכך גם בנוגע לעיתונאות, או לאישים חשובים אחרים. אנשים נמנעו בהחלטיות מיצירת קשר עם אוכלי-מוות-לשעבר.
אם כך, אולי נזקק פוטר לכסף. אך גם מחשבה זו נזרקה לאחר הרהור קצר בכל הכסף שהילאים מרוויחים נעבודתם המסוכנת, בפרט ילד-הפלא של משרד ההילאים. דראקו ניסה לזרוק השערות מופרכות ולא הגיונית שעלו לראשו; ייתכן שנשלח בכדי ללכוד אותו, בתור אוכל מוות לשעבר? טיפשי, ענה לעצמו, ולאחר מכן הוסיף בגיחוך כי לו היה מנסה, היה הופך דראקו לסמל לאומי, בתור האדם-שהרג-את-הילד-שנשאר-בחיים.
ייתכן שרב עם ג'יני ונזרק מביתו. מגוחך. אולי הגיע להזמין אותו לפגישת מחזור. טיפשי עד כדי צחוק. ייתכן שהגיע רק בכדי לדרוש בשלומו, או, לבו של דראקו הגביר את קצב פעימותיו, נשלח ע"י הרמיוני לדרוש בשלומו...
הוא ידע שההשערות שלו היו מטופשות. לא היה לדראקו קצה חוט להבנה מדוע הגיע פוטר לביתו. ובכל זאת, הוא בירך על כך. הייתה זו תחושה נעימה, והרגשה כמו מים חמים ששוטפים את גופך לאחר זמן רב.
פוטר ישב לידו בשתיקה והזיז את ידיו בתוך כיסיו. דראקו שם לב למעיל שפוטר לבש; היה זה מעיל עשוי עור דרקון שחור דו-ראשי, הגדל ביערות פינלנד וקשה מאוד לאתרו. המעיל היה מוכר לדראקו – אך הוא לא היה בטוח מהיכן.
פוטר שם לב לנעיצת המבטים של דראקו במעיל שלבש. “מעיל נחמד, נכון?", שאל פוטר בקול מתחכם.
“אלגנטי ויוקרתי באופן שאינו מתאים לך, פוטר", ענה דראקו, כתגובה אינסטקטיבית. הוא מצא את נושא השיחה שפוטר בחר לא מוצלח במיוחד.
“גם אני חשבתי את זה. לא מאוד אופייני לי, המעיל. “, ענה לו פוטר. “ולכן, ניסיתי להיזכר כיצד קיבלתי את המעיל.”, הייתה שתיקה רגעית, ונראה כאילו פוטר מצפה שדראקו יגיד משהו. הוא שתק. “ולמען האמת, זכור לי, משום מה, שקיבלתי אותו ממך", סיים פוטר את דבריו בנימה מתחקרת.
ואז דראקו נזכר. היה זה חג המולד בהוגוורטוס בשנתם השישית בבית הספר. הוא, הארי, הרמיוני, הלא-יוצלח וג'יני חגגו כולם ביחד והעבירו את זמנם בניעימים. ללא ספק, היה זה חג המולד הטוב ביותר שהיה לדראקו. מעיל העור שלבש הארי היה מתנתנו מדראקו, שבחר בקפידה והטריח את עצמו רבות בכדי להשיג בשבילו את המעיל. מתנה מוצלחת למדי, החמיא לעצמו אז כמו עכשיו.
פוטר עדיין נותר עם מבט בוחן בעיניו. דראקו פסל את הטענה שלו בשלילה בראשו. “הדרך היחידה שהיית מקבל ממני משהו, כל דבר שהוא, הייתה לו רק היית גונב מפח האשפה שלי. בהתחשב בעובדה שאתה חיית המחמד של משרד הקסמים, והם קונים אותך,יחד עם אהדת הציבור, די ביוקר, אין לי כל ספק שאינך נזקק לגנוב מפח האשפה שלי בגדים. לפיכך, אני יכול להגיד בלב שלם,כי לא קיבלת, או תקבל, ולא דבר ממני.”
דראקו סיים את הנאום בהפניית ראשו מפוטר. הוא קיווה שפוטר יאמין לדבריו ויניח לנושא. לא היה בדראקו שום חשק להעלות זכרונות שנדחקו בראשו. ובכל זאת, התחילו להסתובב בראשו זכרונות מעורפלים, מראות שלא היה בטוח שזוכר אותם כלל. הוא ראה את הרמיוני יושבת בסיפרייה, שני שולחנות מדראקו, והארי יושב לידה. הוא מדבר אליה, אך היה מחליפה מבטים עם דראקו, שותקת ומסמיקה, לא מרוכזת בדבריו של הארי... הוא זכר את הרמיוני, בליל קיץ חמים, הולכת בגינות הרחבות בהוגוורטוס, עוקבת אחרי הכוכבים המנצנצים בין הדשא, מסמנים לה את הדרך היישר לדראקו. הוא זכר את יופיה עוצר הנשימה באותו ערב, את השמלה הכחולה הפשוטה שהניחה על גופה, את שערה המקורזל באופן חינני, ועיניה הנוצצות שזהרו בחושך של אותו הלילה יותר מכל הכוכבים שדרקאו כישף למענה.
ידו השמאלית עיקצצה והוא אחז בה בתנועה פתאומית. הוא הרגיש את הסימן על ידו, מגרד ושורט אותו מבפנים. הוא שפשף את ידו, שורט אותה בחוזקה ומשאיר קווים אדומים ובולטים חוצים את סימן אוכלי המוות.
פוטר שם לב לכך – אולי אפילו חיפש אצל דראקו איזשהו סימן שיזכיר לו שהיה אויב עתיק שלו. לפוטר היו מספיק סיבות בכדי לחשוד בדראקו ולא לסמוך עליו. דראקו, מצד שני, סמך על פוטר בחייו, כפי שהוכיח, בעיקר לעצמו, במהלך השנים... ובכל זאת, היו לו מספיק דברים שאותם לא היה מעוניין לחשוף לפוטר. נראה שפוטר היה מודע לכך שדראקו הסתיר ממנו משהו -והיה נחוש בדעתו לגלות מה.
דראקו לא התכוון לספר לו דבר. היו דברים, אמר לעצמו, שהיה עדיף לשמור בעבר ולעולם לא להיזכר. ובכל זאת, אמר קול קטן בתוך ראשו, הוא זכר את ההבטחה להרמיוני, והמתנה שקנה לה עדיין נשמרה בעליית הגג של ביתו, במקום קטן ומוסתר מעיני כל.
אך בואו של פוטר לביתו העלה בראשו זכרונות. זה היה בלתי נמנע – פוטר היה כמו רוח רפאים של חיים קודמים שהיו לו. היו אלו חיים שהוא רצה לשכוח, אבל קיווה מאוד לזכור.
דראקו נזכר, בחיוך קטן, איך הכול התחיל. הוא הבטיח לעצמו לחשוב רק על ההתחלה, לעצור את עצמו לפני שהוא מגיע לסוף. הוא ראה את העולם הגדול בהוגוורטוס, כשהוא יושב ליד השולחן של סלית'רין, ומביט הרחק לשלוחן של גריפינדור. הוא זיהה את הרמיוני מכל היושבים ליד השולחן, והיא הייתה עסוקה בשיחה עם הארי והלא-יוצלח,. הוא הביט בה רגעים ממשוכים, עד שתפס את עיניה. היא חייכה אליו חיוך ביישני והשפילה את מבטה. היא הסמיקה מעט ולא חזרה להביט בו.
ערפל הסתובב בראשו של דראקו ולאחר מכן התפזר בכדי לראות את מדרגות הכניסה לבית סלית'רין, במרפתים של הוגוורטוס. הוא עמד ליד קיר האבן המוביל למדרגות, מחכה ומצפה להרמיוני שתגיע. לאחר מספר רגעים של המתנה, היא אכן הגיעה. דראקו הופתע מעט בהיזכרו בהרמיוני – היא נראתה צעירה ומופחדת יותר ממה שחשב, למרות ששניהם היו אז בני 16. היא חייכה אליו והוא אחז בידה באדיקות, מנסה להעניק לה בטחון.
הוא אמר את סיסמאת הכניסה, ושניהם נכנסו לחדר הגדול של בית סלית'רין. הוא היה ריק – הייתה זו שעת לילה מאוחרת. אור קטן דלק בפינת החדר, וריצד על פניהם החיוורות בעת שחצו את החדר. הם לא דיברו – רק החליפו מבטים. ליבו של דראקו פעם אז בחוזקה, והוא היה נרגש ומלא ציפיה. היא חששה מעט – זה היה ניכר בפניה. הוא ניסה להעניק לה בטחון, למרות שבעצמו היה רועד מעט בהתרגשות. הם החלו לעלות במדרגות לכיוון חדריו, והוא פנה לאחור להביט אליה. הוא חייך אליה חיוך אוהב ונישק אותה בעדינות על שפתיה.היא ליטפה את פניו ברוך, והם עלו למיטתו לעשות אהבה, בפעם הראשונה.
תמונה זו התמלאה ערפל גם היא, וכעת הוא מצא את עצמו עומד על מגדל האסטרונומיה הגבוהה בהוגוורטוס. הרמיוני עמדה ליד הגדר, מתבוננת מטה למשדאות הרחבות של הוגוורטוס. דראקו ניגש אליה בשקט מאחור, וחיבק אותה בהפתעה. היא קפצה כנגדו, ולאחר מכן הסתובבה אליו ונישקה אותו בלהיטות. הם בילו את זמנם בנעימים, שוכבים עלרצפת האבן הקרה, מחממים זה את זו, ומביטים בכוכבים. היא סיפרה לו איזה כוכבים הם רואים בשמיים, והוא סיפר לה אגדות ילדים ששמע בילדותו. הוא אהב לשמוע את קולה, לשתות הצימאון כל מילה שהיא אומרת. היא הייתה הדבר הטוב ביותר שהיה בחייו.
הם היו נפגשים כמעט בכל לילה. הוא היה מספר לה כמה הוא אוהב אותה, והיא הייתה מנשקת אותו נשיקות קטנות על צווארו. הם היו מדברים לתוך הלילה, והוא היה מצחיק אותה עד שכאבה לשניהם הבטן. הוא היה מרים אותה לשמים ומסובב אותה באוויר, ושניהם היו נופלים לאדמה, ראשם מסתחרר. הוא היה מאוהב בה, ושניהם היו צעירים. דראקו חשב שהם יישארו צעירים לנצח, רודפי חלומות. היא הייתה אהבת חייו.
הוא זכר את הפעם הראשונה שהוא הגיעה לבית המועדון של גריפינדור; היא הבטיחה לו שלא תהיה שום בעיה, והוא ידע, בתחושה מעקצצת בביטנו, שבאותו לילה מישהו יגלה אותם. כשהוא סיפר זאת להרמיוני, היא צחקה ואמרה שבמקרה הכי גרוע, הם יצאו מהארון. דראקו צחק למשמע ההקבלה, אך מצא אותה נכונה ומדוייקת למדי. וכך, כאשר נפגשו באותו לילה ליד הכניסה לבית גריפינדור, היא נישקה אותו, והם נכנסו. הוא לא הופתע לגלות את פוטר, יושב ליד האח ומביט בהם במבט מופתע.
לאחר הסברים, קצרים לפוטר, אך ארוכים עד כדי אימה לוויזלי, שיכנעה אותם הרמיוני שהוא לא כישף אותה, לא השקה אותה בשיקוי ולא החליף אותה באף אחת. בסופו של דבר, לאחר מעט ריבים (דראקו נזכר כמה הוא נהנה לשתק את הלא-יוצלח בכל פעם שהתלונן), שניהם קיבלו את דראקו בתור בן זוגה של הרמיוני.
דראקו הביט בפוטר היושב לידו על הספה בסלונו, ונזכר שהוא היה הראשון שהסכים לקבל את פניו ולעזור לו כחבר אמיתי. היו פעמים כה רבות שפוטר עזר ותמך בו – תחילה רק בקשר שלו עם הרמיוני, אך עם הזמן גם בנושאים אחרים בחייו. דראקו ידע אז שהוא יכול לסמוך על פוטר יותר מאשר כל אח שהיה יכול להיות לו; פוטר היה הרבה מעבר לכל אדם רגיל. והוא ידע שגם פוטר, מצידו, הרגיש כך כלפיו.
מלבד פרט קטן אחד. הענן השחור שריחף ללא עוזבן מעל ראשו של דראקו.
הוא ידע שהבטיח לעצמו לעצור בשלב הזה. הוא לא רצה להמשיך לחשוב על כל מה שהגיע לאחר מכן – חיכו לו שם רק הכאב, העוזבן וההקרבה. אך הוא לא הצליח לעצור בעצמו; המחשבות, הזיכרונות, התמונות החלו להציף את ראשו, כנהר העולה על גדותיו, ודראקו החל לחוש סחרחורת מכל המילים והתנועות שהתחוללו בסערה בראשו. הוא החזיק את ראשו בשתי ידיו, מנסה לעצור את זרם הזיכרונות, ללא הצלחה.
הוא ראה את אוכלי המוות נכנסים להוגוורטוס, באשמתו או בזכותו, מרעישים כעדר בהמות ושולחים אורות ירוקים לכל מי שעמד בפניהם... הוא זכר את דמבלדור, עומד ברוגע ושליו בנפשו, מול השרביט החשוף של דראקו... הוא זכר את האור הירוק שהגיע בכאב משריבטו של סנייפ, ממש לידו, במרחק הישג ידו של דראקו, פוגע בגופו של דמבלדור, שכבר לא היה הוא עצמו... הוא זכר את הריצה ההיסטרית, הבהלה, הרצח שהיה בהוגוורטוס...
פוטר אחז בחוזקה בידו של דראקו. דראקו הרגיש שהוא נופל מתוך מערבולת, גבוהה מעל האדמה, וגופו פוגע בחוזקה ברצפה קשה. הוא שמע את הנפילה, הוא הרגיש אותה בכל חלקי גופו. בראשו דפקו תופים כבדים, בקצב מהיר, ובכל גופו היו שריריו מאומצים ורועדים. הוא לא ראה בעיניו דבר מלבד השחור. הוא שמע באוזניו דפיקות לא סדרתיות עמוקות וחזקות.
פוטר הידק את אחיזתו סביב ידו של דראקו, ודראקו הצליח להבחין בידו מבין כל השחור. הוא התרכז בה, וקפץ את ידו לאגרוף. הוא ניסה לשמור אותה יציבה, והתמונה סביבו החלה להתבהר. לאט לאט הוא הצליח להבחין הצבעים נוספים מלבד השחור, וניסה להחזיק את גופו יציב. הוא נשם נשימות עמוקות וסדירות, והוריד את ידו מראשו. הוא גילה שהוא עדיין יושב על הספה בסלון ביתו – דראקו נשען אחורנית וניסה להירגע.
לאחר זמן מה שבהם ישבו שניהם ולא אמרו מילה, פנה דראקו להתבונן בפוטר. הוא נראה מודאג בנוגע למצבו של דראקו, אך היה לו מבט שאמר לדראקו שהוא מבין אותו, שהוא יכול להירגע. “תודה", אמר דראקו בשקט. פוטר הינהן. הוא שלף את שרביטו והביא לדראקו כוס מים. “תשתה", הוא אמר, “זה יעזור לך קצת". דראקו שתה בדממה. הם לא החליפו מבטים, ודראקו לא היה מסוגל לדבר או לחשוב.
דראקו לא ידע כמה זמן הם ישבו שם עד שפוטר דיבר. “הרמיוני אמרה לי שהיא זוכרת שהיא העניקה לך מתנה בחג מולד, לפני מספר שנים" אמר פוטר. ולאחר מכן מבטו נראה מעט מבולבל. “אבל אני לא יודע למה היא ביקשה שאני אגיד לך את זה".
דראקו ידע. דראקו זכר היטב את המתנה שהרמיוני העניקה לו באותו חג מולד.
היא ניגשה אליו, עם חיוך מעט חושש ונישקה אותו בעדינות של שפתיו. “חג מולד שמח", היא אמרה לו, והעניקה לו קופסא עטופה בסרט זהב. “זה יעזור לך כאשר תרגיש שאתה מתחרט על משהו שעשית".
דראקו הביט בהארי היושב לצידו. הוא ידע שעליו לשתוק, אך ראשו לא הצליח להכיל מחשבות או לפעול בהיגיון באותו רגע. דראקו הרגיש שהוא צריך להוציא את זה החוצה, מסיבה כלשהי שלא הבין.
“באותו לילה, כאשר....” דראקו עצר והביט בהארי בזמן ממושך. הוא לא ידע כיצד לנסח את דבריו נכון, ולכן החליט להגיד אותם כפי שהיו. “באותו לילה, כאשר הכנסתי את אוכלי המוות לתוך הוגוורטוס... ידעתי שלאחר מכן אצטרך לעזוב את בית הספר. ידעתי שלא אוכל להישאר שם, לאחר... לאחר שאבצע את המשימה המוטלת עלי. כמה שעות לפני שאתה ודמבלדור יצאתם, אני אפילו לא יודע לאן יצאתם, דיברתי עם הרמיוני. אזהרתי אותה, אמרתי לה שבאותו יום תתחיל המלחמה. ביקשתי ממנה לא לעקוב אחרי, לא להראות כלפי שום אהדה.
היא הבינה אותי. היא ידעה שאני מתעסק עם הצד האפל, ושאני לא יכול לצאת מזה. אני זוכר שהיא ליטפה את פני והבטיחה לי שהכל יסתיים בטוב. אני חששתי; אך הרמיוני הייתה מספיק אמיצה בשביל שנינו. אני זוכר איך רעדתי, אך היא חיבקה אותי קרוב לליבה. הייתה זו בעצם, השעה הרגועה האחרונה שלנו.” דראקו הביט בהארי, לבדוק איך הוא מגיב, אך הוא לא הפגין שום רגש. הוא לא נראה מופתע או מאוכזב – הוא פשוט ישב לצידו והאזין לו.
ולכן, דראקו המשיך. “הרמיוני הבינה שאנחנו נמצאים על פתח מלחמה, ושאני יורה את יריית הפתיחה. היא ידעה שלאחר מכן, לא נוכל עוד לשבת יחדיו בלילות קיץ חמים. אבל היא הייתה בטוחה שננצח – שאתה תנצח, הארי – ושלאחר המלחמה נוכל שוב להיות ביחד. לא הייתה זו אמירת להתראות, אלא רק פרידה זמנית. הרמיוני הביטה בי בעומק עיני, והבטיחה לי, ששנינו נתחתן לאחר שהמלחמה תסתיים.
חיבקתי אותה קרוב לליבי, ונישקתי אותה. הבטחתי לה שאוהב אותה לנצח. לאחר מכן עזבתי.
הכנסתי את אוכלי המוות להוגוורטוס, ולאחר מכן התפנתי למשימה שהלורד האפל הטייל עלי. לא רציתי להישאר ליד אוכלי המוות בזמן שאלו הורסים ומחריבים את ביתי. הצלחתי למצוא את דמבלדור על ראש מגדל אסטרונומיה, ופרקתי אותו מנשקו. אך לא הצלחתי להתקדם מעבר לכך. הוא דיבר איתי, שכנע אותי שאני לא רוצח. הוא הבטיח שיגן עלי מפני הלורד האפל, עלי ועל משפחתי, אך לא הצלחתי לזוז ממקומי. לפני שיכולתי להגיד משהו, סנייפ הופיע לידי. חשבתי שדמבלדור יצליח לפרוק את סנייפ מנשקו – כך קיוותי לפחות – ולהיחלץ מהקבוצה ההולכת וגדלה שהתאפסה שם. אך לא. סנייפ שלח את האור הירוק, ודמלבדור נפל מהמגדל.
אנחנו ברחנו. רצנו על חיינו, מהר ככל שניתן. סנייפ דחק בי להמשיך לרוץ. אני רציתי למצוא את הרמיוני, להגיד לה שאני מצטער, לאחוז בה ולעולם לא להרפות. אך סנייפ משך אותי משם, והתעתקנו לתוך ביתי.”
דראקו נשם נשימות עמוקות, להסדיר את מחשבותיו בינו לבין עצמו. הארי לא אמר דבר ורק מילא את כוסו של דראקו במים.
“לאחר מכן, הייתה שנה של מלחמה. כל אוכלי המוות היו נפגשים במקומות שונים עם הלורד האפל כל הזמן, מדברים ומתכננים את הצעד הבא במלחמה. רצח קבוצה של אנשים, השתלטות על משרד הקסמים. וכל הזמן, ברקע, חיפושים אחריך. ידעתי שהרמיוני הייתה איתך, ודאגתי לשלומה כל הזמן. סמכתי עליך, שלא תבין אותי לא נכון, שתדאג לשלומה בכל יכולותיך, וידעתי שתוכל להבטיח את שלומה יותר טוב ממני. ובכל זאת דאגתי. לא יכולתי ליצור איתה קשר – היו מוצאים את שניכם ברגע אחד. ולכן הנחתי לשנה להמשיך, בידיעה ברורה שמתישהו ניפגש כולנו שוב, חזית מול חזית.
הייתי בבית הספר כאשר הגיעו השמועות שחזרת. ליבי זינק ועיני חשכו כאשר הבנתי שהקרב האחרון במלחמה מתקרב. יצאתי לחפש אותך ואת הרמיוני. האיחוד שלנו היה מדהים – מעולם לא חשבתי שאני יכול לחוש אהבה כה בוערת בקרבי, שיכולתי להתגעגע כל כך חזק בלי להתפוצץ. התחבקנו, ולרגע הרגשתי כאילו הכל היה מאחורי. ראשי היה נקי. לא היה בי פחד או חששות – הייתי עם הרמיוני. רציתי שנישאר עומדים שם לנצח. אך היא הביטה בי, וראיתי אותה בוכה, והכל חזר אלי. הפעם הייתי מוכן לקרב – ידעתי שזהו האחרון, שלאחריו אני והרמיוני נוכל לשבת בשקט יחדיו ולדבר. היא שאלה אותי אם אני זוכר שבפעם האחרונה שניפגשנו הבטחתי שאתחתן איתה – צחקתי איתה ועניתי לה שיש דברים שלא שוכחים. אמרתי לה שיש לי מתנה להעניק לה, אם אראה אותה שוב בחיי.
היא צחקה עלי ואמרה לי ש'לא תצליח להתחמק ממני אפילו בעזרת המוות, מאלפוי', ודרכינו נפרדו. הפעם הבאה שראיתי אותה, היינו משני צדדים שונים של שדה הקרב.
אתה היית בראש המחנה שלך, עומד זקוף ואיתן. ידעתי שאתה תנצח. הייתה בי את ההרגשה הזאת, עמוק בפנים, שכך הדבר יסתיים – אתה תנצח, הארי, בשביל כולנו. לא ייתכן שהלורד האפל ימשיך לשלוט. ולמרות שהיית מוקף אנשים טובים – מיומנים, בעלי יכולת כישוף יוצאת דופן, כולם תמיד ידעו שזה תלוי רק בך. שאתה היחיד שבעולם שיכול לנצח את המלחמה הזאת.”
הארי הביט בדראקו לחלקיק שנייה. “אני יודע איך זה נגמר, מאלפוי".
“אני לא מטומטם כפי שאני נראה" ענה לו דראקו, בקול מעט עצבני. הוא תהה האם הלך רחוק מידי – מה היה הטעם לספר הכל לפוטר? לא הייתה בכך שום מטרה. אך הוא נענע את ראשו. הוא הלך רחוק מידי מכדי לחזור. זו לא הייתה הנקודה לסיים את סיפורו.
“ואתה הפסדרת, הארי.”, דראקו התעטף בדממה שהשתררה בחדר. הוא לא היה בטוח שיצליח להמשיך.
“אתה נפלת בקרב מול הלורד האפל, ולעיני כל הסובבים, הוא הרג אותך. אני יכול להאשים אותך, שלא נלחמת מספיק חזק, אני יכול להאשים אותי, שהייתי בצד הלא נכון של שדה הקרב, את הרמיוני, שרצה אלי כמו משוגעת כאשר ראתה שאני לא מחזיק מעמד, או את הלורד האפל, ששם לב לאותו הרגע שבו היית אתה מרוכז בלהציל את הרמיוני ולא ביריב האמיתי שלך וניצל שבריר שנייה זה. אני יכול להאשים עוד הרבה אנשים אחרים, שנלחמו בצד זה או אחר, אך שום דבר לא עזר לי. אתה היית מת, ולא היה דבר לעשות בנוגע לכך. שדה הקרב דמם, ואיש לא זז או פצה את פיו. המלחמה הוכרעה.
בתוך מספר רגעים, כל הצד שלך התעתק משדה הקרב. אני לא הצלחתי לקלוט שום דבר מהסביבה, אך מצאתי את עצמי עומד מול הרמיוני בבית לא מוכר, שלאחר מכן התגלה כבית שירשת מסנדקך.
במשך זמן מה לא אני ולא הרמיוני לא הצלחנו להוציא הגה מפינו. היא החלה לבכות, ואני הייתי המום מכדי לבכות ורק חיבקתי אותה ותמכתי בה. לא האמנתי שכך נגמרה המלחמה – ידעתי בוודאות שהיא לא צריכה להיגמר כך.צעקתי בתוך עצמי שזו טעות, זה לא נכון, אתה לא מת.
אך הרגעים של הבכי ההוא הפכו לשעות, והשעות לימים. הימים הפכו לשבועות, והשבועות לחודשים. הפכנו למחתרת קטנה בתוך ביתך, רוח רפאים חיוורת של מה שהיה פעם מסדר עוף החול. רבים מחברי המסדר המקורי נהרגו בקרב, ורבים נוספים נהרגו ברחובות לונדון מידי יום. כולנו היינו מבוקשים. חיינו היו רדיפות של אוכלי המוות, זמן אגירת כוחות ממאבק אחד לאחר, שבסופו של יום ידענו כי אין להם תכלית.
כולנו ידענו שאתה היית היחיד שהיה יכול לנצח את הלורד האפל. אתה היית מת. לאחר חודשים, התבוננתי במחתרת. התנהגנו כמו אנשים שהולכים לגרדום בעיקופי דרך. כולנו היינו אנשים מתים, וידענו את זה. אני הייתי יחד עם הרמיוני, יום ולילה היינו יחדיו, אך שנינו היינו דמויות חלולות של מה שהיינו פעם. אהבנו אחד את השני, אך לא התחתנו. דיברנו על חתונה, אך לא הצלחנו לחשוב לשמוח בעולם המוות שבו היינו רדופים. עברנו מיום ליום, ללא מטרה. לא חשבנו אפילו על ניצחון מול הלורד האפל; רק חשבנו איך לשרוד את היום.
הבטתי על הרמיוני באחד הימים וראיתי מה אנו עושים. שנינו היינו חיים, וביחד, אך הפסדנו את חיינו במלחמה שהובסנו. ידעתי שלא נוכל להמשיך כך, ואמרתי לעצמי שהייתי מעדיף לו היינו מתים. ואז, אמרתי לעצמי, אני חושב שזהו אני, מתחרט על משהו שעשיתי.
פתחתי את המתנה שהרמיוני העניקה לי בחג מולד האחרון שחגגנו ביחד. היה זה שעון חול זהוב וקטן. ידעתי מה עלי לעשות. הודתי בתוך ליבי להרמיוני, על היותה האדם החכם ביותר שפגשתי מאודי, והתחלתי לסובב את שעון החול לאחור.
עברתי דרך כל השנים האחרונות בחיי. הייתי עד לכל האירועים שהייתי נוכח בהם, ומרגע לרגע, ידעתי שאני עושה את הצעד הנכון. ראיתי את המחתרת נעלמת, וראיתי את הקרב האחרון. ראיתי את השנה שבה לא הייתי לצידה של הרמיוני, ולאחר מכן ראיתי את השנים שהייתי לידה. בכיתי וצחקתי בו זמנית, בידיעה שהרמיוני תחזור להיות היא עצמה, אך אני אאבד אותה לנצח.
סובבתי את השעון, ועצרתי כאשר ראיתי את עצמי, הצעיר ממני בכמה שנים, בן 16, תמים יותר ובטוח בעצמו, עומד ליד הכניסה לבין סלית'רין וממתין להרמיוני. שיתקתי את עצמי הצעיר והזזתי אותו משם, ובמקום זאת עמדתי אני מול הרמיוני, לבוש בבגדי בית הספר, נראה מבוגר באופן מחשיד מעט. אך האור היה מעומם וחלש, וקיוויתי שהיא תאשים את התרגשותה בבואה אלי בבלבול בגילי.
כאשר היא הגיעה, ידעתי בעצב מה עלי לעשות. לא משכתי זאת זמן רב. צעקתי עליה שהיא בוצדמית, נחותה ממני, שלא תעז לעולם להיתקרב אלי ולזהם את האוויר שאני נושם. ליבי נקרע מבפנים. רציתי לצעוק לעברה שאני אוהב אותה, אוהב אותה אז כמו עכשיו, לעולם לא ארצה לעזוב אותה. אך כל מה שיצא מפי היו קללות ואיומים, והיא ברחה ממני, בוכיה.
הבטתי בה בעצב בעת שהיא עזבה אותי. ידעתי שהיא לעולם לא תאהב את דראקו מאלפוי. כאשר היא נעלמה מאחורי המסדרון האחרון, שיחררתי את עצמי הצעיר והחזרתי לו את הבגדים שלקחתי. אמרתי לו שלעולם אל לו להתעסק עם הרמיוני גריינג'ר, ואני זוכר שבתור נער צעיר, האמנתי לעצמי הבוגר. סמכתי על שיקול הדעת של עצמי.
לא התקרבתי מאז, לעולם, לאהבת חיי.”
דראקו והארי ישבו זמן מה בדממה.
דראקו תהה מה הארי חושב עליו. אולי גם מבוגר יותר, אך בעיקר רזה יותר, חיוור יותר, שקט יותר. הרבה פחות אותו בחור צעיר ונפוח מגאווה, שהיה בטוח שיכבוש את העולם ביום מין הימים. אך הוא גם בטח לא נראה מפוחד ובוכה כפי
שהיה באותו לילה בקרב על הוגוורטוס, שבכה לעזרתו של הארי. בסך הכל, חשב לעצמו, שנינו נראים יותר בוגרים.
“אז בעצם-” החל לומר הארי, אך דרקו קטע אותו.
“אני הצלחתי את העולם, כן.”, אמר דראקו כדי לשבור את הקרח. “את אולי ניצחת את הלורד האפל, אבל נתתי לך את ההזדמנות הזאת, אז בפועל, אני הצלתי את העולם".
בוגר יותר, אמר לעצמו, ללא ספק.
הארי תקע בדראקו מבט לא מאמין, אך דראקו היה בטוח שהארי צחק מעט בתוך עצמו. הארי הסתובב וניגש את תיקו, שהיה זרוק ליד הלדת. הוא הוציא מתוכו שתי חבילות קטנות. אחת מהן הוא הושיט לדראקו. הייתה זו קופסאת זכוכית קטנה, שעל אחת מפאותיה היו חורי איוורור ובתוכה היה נחש שחור קטן ומזדחל מצד לצד.
“הבאתי לך מתנה לחג המולד – איכשהו, תמיד ידעתי שרצית נחש שחור" אמר הארי בקול שקט. “חג מולד שמח,
דראקו" הארי חייך אליו.
דראקו הודה לו מקרב לב.
הארי העביר את מבטו לחבילה השנייה בידו. היא הייתה עטופה בקפידה, ואליה היה מצורף קלף מגולגל. דראקו תהה, קיווה, בסתר ליבו שזוהי חבילה שהרמיוני העבירה עבורו, אך הוא לא הרשה לעצמו לפתח תקוות שווא. הוא ידע שהרמיוני, כמו הארי, לא זכרה כלום מהתקופה ההיא. הוא היה בטוח שלו היה מספר לה את כל מה שסיפר להארי, היא הייתה מכה אותו.
הייתה זו בעצם המטרה שלו. הוא רצה לגרום לה לשכוח את הלילות שהיו מעבירים יחדיו, את הרגעים בהם היו עושים אהבה. הוא לא רצה שתישאר בדמיונה התמונה שלו יושב ליד עץ חג המולד שקישטו ביחד, ומנגן לה בפסנתר. הוא רצה שתמחק מראשה את האהבה שהייתה בניהם, את הנישואים שהיא קיוותה להשיג יום אחד, את השנים הטובות ביותר שלהם ביחד.
הוא רצה שלא תכיר אותו, למנוע ממנה סבל, לא לגרום לה להצטער על ההחלטות שהיא קיבלה. אך דראקו עצמו החליט שהוא לא רוצה לשכוח – הוא רוצה לזכור כל רגע ורגע שהיה לו עם הרמיוני, כל נשיקה שהחליפו, כל מילה שהיא אמרה לו. הוא רצה לזכור את מגע ידה, ואת הריח המיוחד שלה. צרב לו לזכור אותה, אבל הוא לא היה מוכן לוותר. הזיכרון היה הדבר האחרון שנשאר לו ממנה.
דראקו הושיט את ידו, מעט חושש, מעט מקווה, לחבילה שהארי החזיק בידו. אך האחרון הזיז אותה הצידה וציקצק בלשונו. “הרמיוני אמרה שיש לך מתנה שהבטחת לה לפני זמן רב, שהיא דורשת שתעניק לה", אמר הארי, ועניין נשמע בקולו. דראקו ידע ללא צל של ספק מה הייתה המתנה. היא חיכתה להרמיוני כבר שנים רבות בעליית הגג שלו, מתיישנת ומעלה אבק, אך לא מאבדת ולא שמץ מיופיה הקסום.
ובכל זאת, דראקו לא יכל לדעת בוודאות שהיא התכוונה למתנה זו בדיוק. יהיה זה מביך לכל הפחות, והורס משפחות במקרה הריאלי, לו יעניק לי את מתנתנו שאליה לא התכוונה כלל. הוא החליט שהוא צריך לקרוא קודם את מה שהיה כתוב בקלף.
“הארי, תביא לי את הקלף", אמר דראקו בקול דורש, אך משזה לא נענה לבקשתו, הוא הוסיף בטון מבקש ונעים יותר, “אני צריך לראות מה כתוב שם כדי לדעת למה היא התכוונה. תן לי לקרוא את המכתב, ואני מבטיח לא לתת לך לצאת בלי המתנה".
הארי הנהן בראשו. הוא הבין את הסיטואציה שדרקאו עמד בה, או לפחות חצי הבין. בין כה וכה, הוא הושיט לדראקו את החבילה העטופה בצירוף הקלף המגולגל. דראקו שלף את הקלף ובדפיקות לב מהירות הוא החל לשטוח את הקלף. הוא היה נרגש; אך הוא לא ידע למה אליו לצפות. האם הרמיוני מרחמת עליו? האם היא רק מנסה להתידד איתו בשביל הארי? דראקו ראה את כתב ידה של הרמיוני, המסולסל והמדויק, והוא הרגיש כאילו נמצאת היא לידו, ומתחילה לדבר אליו.
דראקו,
חג מולד שמח. רציתי לתת לך מתנה, אך לא לפני שהארי יאסוף את המתנה שהבטחת לי. אני בטוחה שאתה זוכר לאיזה מתנה אני מתכוונת.
רציתי להזכיר לך תכונה נפלאה של שעון חול-זמן, שאני לא בטוחה שידעת, ואילו היית יודע, לבטח היית נוהג אחרת. כאשר מעניקים שעון חול-זמן במתנה מאדם אחד לאדם אחר, כל טיול שמי מהם אשר מבצע בזמן בעזרת השעון, מתבצע על ידי שני האנשים יחדיו. ושניהם חוזרים אחורה בזמן.
דראקו, אני יודעת שעשית את הדבר הנכון. אני לא בטוחה שהייתי מצליחה לעשות את זה.
ידעתי שהיית רוצה שאני אמשיך עם חיי, ולכן ניסיתי. המשכתי, ולמדתי באוניברסיטה כמו שתמיד הבטחנו אחד לשני. והתחתנתי וילדתי. ניסיתי להמשיך.
וזה לא קל. אני יודעת איך אתה חי – בשמחה שמהולה בעצב. שנינו עשינו את ההחלטה; רק שאתה החלטת, ועלי היא
נגזרה.
רציתי להגיד לך שאתה לא לבד.
ושוב, חג מולד שמח.
הרמיוני.
נ.ב. - מצטערת שלא הגעתי בעצמי, אבל ידעתי שאם אפגוש אותך, שנינו נתחרט על דברים שעשינו. וראינו לאן זה הוביל אותנו בפעם האחרונה.
דראקו חייך בתוך עצמו. אכן זו הייתה שמחה מהולה בעצב. היא התבונן במכתב עוד מספר רגעים, ולאחר מכן חשב על הרמיוני יושבת לה על ספה אדומה, מכורבלת וממתינה למתנה שלו. והוא לא התכוון לתת לה לחכות עוד רגע נוסף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Daniella_Loriana