אני שונאת ששואלים אותי נו מה עם הבלוג?

ואז אני עונה הוא כבר די נטוש.

הוא אף פעם לא היה אישי מידי וזה אף פעם לא הפריע לי

לא הפריע לי שאנשים שלא הכי רציתי נכנסו לכאן

המשכתי לכתוב כאן עם תגובות או בלי תגובות

כי ככה שיחררתי הכל

וכן אני ימשיך לפרסם פה ושם קטעים

כי זה עושה לי טוב.

ואני עכשיו עושה רק מה שעושה לי טוב.

השנה הזאת מעולה.

יש אחלה של ילדים

וזה רק מראה לי שיש אנשים שאני לא מבינה מה הם עשו בחיים שלי

מזל שהמשכתי הלאה, סלחתי על הכל ושכחתי מהכל

אוהבת את הכיתה החדשה שלי,

ואוהבת את החברים הישנים שלי.

ואני לא צריכה לפרט מי הם.

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=360206&blogcode=8899826

זוכרים את הפוסט הזה?!

אני באמת מקווה שזה כבר עבר.

_______

רק הרגע הזה .

הותיר אותי משותקת. דומעת . אל מול חולשותי הגדולות .

סיבובים אינסופיים בתוך תקוות שנמוגו . ובלי לזוז .

לספור  את המאיות .

להנציח את הרגע .

לתת לשעון לתקתק .

 לזמן לשבות לשגעונו הקבוע .

הרגלים משתנים . שגרה נשברת . שאלות.  אין ספור שאלות .

 מי אמר לך שאת יכולה לתת הכל מבלי לחשוב?

 בזכרון ישן על התחלה חבוי לו גם הסוף

 צעדים מהירים . מחשבות מעטות .

 סיבובים אין סופיים בתוך תקוות שנמגו .

 וטביעה.  מי חונק אותך . מי סוגר אותך בפנים .

ואת הרגעים הקטנים . את הצדפים על חוף ים מי מבטיח שלא יסחפו הגלים ?

 ישנם דברים שהעולם לא יכול לקחת . שהמילים לא יכולות להעלים .

 הזכרונות שנשטפים עם הים ובאים ושבים מנציחים את ההגשמות הכי גדולות .

את התהיות הכי דוחפות לקיר . הכי סוגרות ואין מקום לנשום.

 משנים כיוון . משנים בחירות . משנים סביבה . משנים עולם .

לתקוע את רגלי ברצפה זה לא הפיתרון .

לדחוף את הראש בין הידיים לתת לייאוש לשלוט על כל החושים .

ולא . הרגע הזה . רק הרגע הזה .

 הותיר אותי מודעת לשכרון סביבי .

 ועכשיו אני הולכת לשנות .

הגיע הזמן ללחוץ על ההדק .

לסובב את ההגה .

לנסוע מכאן.

'עד שיבוא אושר בטוח

 ואם נחכה לו אולי עוד היום או שיבוא רק עוד שבוע

מי אמר שנהיה פה באותו המקום

 עוד אין הרגשת געגוע לטוב שהיה פה

וכאילו מזמן ואין עוד תחושה שידוע שהכל יסתדר פה

ואין עוד סימן רק מה שמזמן'

מי אמר לך שאת מוזרה

 ומי אמר שזה אסור

 ומי זרק לך איזו הערה תגידי זה סגור

 מי אמר לך שאת מוכרחה

 ומי לחץ אותך לקיר

 בתוך כל מישהו את יכולה לשמוע איזה שיר

אז מי אמר לך שאין שום ברירה ומי מחליש את הגל בחוף

 ולפעמים זו רק סירה קטנה שמסתירה תנוף

 מי אמר לך שאת יכולה לתת הכל מבלי לחשוב

 בזיכרון ישן על התחלה חבוי לו גם הסוף

התמונה שיש כאם למטה, הופיעה כבר באחד הפרקים הישנים שלי. והיא כאן כאן שוב,כנראה כי היא צריכה להיות כאן. כי זו הסגירת מעגל הכי מוחשית. להיות לכם הוכחה חיה . שכלום לא נגמר סתם ככה. שהים מביא איתו , גלים גדולים וטובעניים ,גלים קטנים וחסרי משמעות ,וגלים מלאי זכרונות ,גם גלים ישנים .שלא ניתן לספור את הרגעים שחלפו מאז נגענו בהם לראשונה.

הגיע הזמן ללחוץ על ההדק . לסובב את ההגה . לנסוע מכאן.