כיתת לימוד הגיאוגרפיה שלי מורכבת מרוב מוחלט של בנים, אל מול שלוש בנות. בהתחלה זה היה מעט מוזר, בעיקר העבודה שלא הכרתי אף אחד מהתלמידים. אך במהלך שלושת השנים של התיכון התחבבה עלי הכיתה, יחד עם המורה המצחיק והמיוחד, שיעורי גאוגרפיה הפכו לרגעים המצחיקים והמהנים ביום הלימודים.
במהלך השנה שעברה, אחד התלמידים החליט שאני פמיניסטית.
הוא חוזר ומספר בדיחות או אומר משפטים שלדעתי לא מצחיקים במיוחד, על היותי פמיניסטית דורסת גברים...
בהתחלה הדבר היה לי מאוד מוזר,בגלל שאני עצמי כלל לא הקדשתי מחשבה לנושא, כמובן שבעייני נשים שוות לגברים, אך ראיתי זאת כמובן מאיליו ולא החשבתי עצמי לפמיניסטית כלל.
כמובן שדורסת גברים הוא תואר שלא קשור כלל אלי ולהתנהלות שלי, שכרגע מלאה בהתאהבות והתמסרות טוטאלית לבחור שלי, מעבר לזה, מעולם לא הרגשתי עליונה על גברים ככלל...
אך הפליאה שלי לא שינתה מאום, ובמהלך השנה האחרונה הערותיו נזרקות בכל פעם שאני מדברת בשיעור, נכנסת ומקישה עםעקבי נעלי או סתם כשעיינינו נפגשות.
זה עורר בי מספר שאלות,
הראשונה היא, מדוע להיות פמינסטית זה רע? למה זו קללה? למה זה מושא ללעג?
הרי פמיניזם זו בסך הכל אידיאולוגיה שוויונית- האישה שווה לגבר, מגיע לה שוויות הזדמנויות.
זו הנחת יסוד פשוטה וברורה לכל אדם עם חינוך דמוקרטי (הפוסט נכתב במקום ללמוד למבחן באזרחות שיש לי מחרותיים, איך חנכתי או לא? :) .
כמובן שיש פלגים קיצוניים, שורפות חזיות ומתנזרות מגברים, אך לא לפי אלו יש לשפוט את הכלל....
התחלתי לשים לב מעט יותר להערות שוביניסטיות אחרות שנאמרות בכיתה שלי. הן לכאורה הומוריסטיות, אמירות צוחקות ומזלזלות אך בעייני כולם ברור שזה לא רציני, הבנים לא באמת חושבים כך ושזה חלק מהפוזה המאוד מגניבה שלהם.
אבל הקלישאה שבכל צחוק יש אמת, לא יכולה שלא להיות נכונה בנושא זה. אם הם עסוקים כל כך בלצחוק על נשים, כבר הפעולה זה מטבתא שוביניזם, החפצה, ואותן בדיחות נטמעות עם הזמן כאמת.
אך איך זה יכול להיות? אותם ילדים הם בנים לנשים חזקות ועצמאיות, העובדות במשרות רמות, לעיתים, הן גם נשים גרושות-מפרנסות יחדות.
אני בטוחה שרוב האמהות לילדים האלו הם הדוגמה לנשיות חזקה, שאם הן היו מקשיבות לבדיחות של ילדיהן הן היו מזדעזעות וחשות כשלון בחינוכם.
וכך, עלתה המודעות שלי לשוביניזם שסובב אותי, המיצאות הורודה ששריתי בה, לפיה אנו חיים במדינה עם שוויון בין המינים התבדתה.
בימים אחרונים מצאתי עצמי מוטרדת מאוד מפרשיית אהוד ברק ובני גנץ, התעצבנתי והתעצבתי ושוחחתי על הכתבה עם כל סובבי.
ועכשיו, אחרי חשיבה על הנושא, אני רוצה להודות לעומרי, שפתח את עייני וגרם לי להבין שאני אכן פמיניסטית, שהשוויון עוד לא ברור מאליו ויש להלחם עליו ולשמור עליו כדי לא להפגע.
תודה עומרי, באמירותיך שנועדו להצחיק לזלזל, עזרת לי לעצב חלק חשוב באשיות שלי ובהשקפה שלי- תודה! :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
