אני יודע שציפיתם להומור, ואתם תקבלו אותו. ובכל זאת, לאור העובדה שהבלוג יכול לשמש אותי גם לשימושים אישיים, היום הפוסט יהיה באווירה אחרת, בלי פאנץ' כל חצי שורה. בא לי לפרוק, זכותי.

אז נתחיל בווידוי קטנטן: אני, אוריה בר-מאיר, בן 21, חפ"ש, ברייט ובלוגר כושל, מתוסכל כרגע משני דברים:

הראשון הוא האיסור לכתוב בנושאים עם נגיעה לפוליטיקה. העניין הזה כמובן ייפתר ברגע שאני אגיע לגיחה קצרה בבקו"ם על מנת להחזיר ציוד ולחפש מכונת גריסה לשים בה את החוגר (אהה, כן, באמת מעניין אותי שזה מזיק למגרסה).

השני הוא שמרומי גילי (21, כפי שאמרנו קודם) עדיין לא חוויתי זוגיות או מערכת יחסים אינטימית אחרת עם אישה (או בחורה, איך שתעדיפו). אני מניח שכמה מכם (דהיינו שמתוך חמישה, שניים) כבר הכינו מקלדות על מנת לטקבק לי שייתכן שהבעיה היא שלא סתם כתבתי בימיי הפוליטיים לניצן הורוביץ. אז הרשו לי לומר: לא, אני לא הומוסקסואל. גבר שגברים עושים לו את זה - שיבלה, אבל זו לא הסיבה שלי.

בהיסטוריה הרומנטית שלי יש דייט וחצי כושל עם בחורה שהתגלתה כחולת נפש, שהייתה יכולה בלי בעיות לשחק את החברה הכי טובה של ג'ק ניקולסון בסרט "קן הקוקייה".

כשאני בוחן את העניין מנקודת מבט אובייקטיבית, אני מוצא מספר סיבות שהביאו אותי למצב המביך והמתסכל הזה:

• מרפי בן-זונה. כן, אני יודע שזה עלול להישמע קצת נרקיסיסטי להאשים מישהו שהוא לא אני, אבל בסיבות הבאות תראו שאני יודע לבוא גם לעצמי בטענות. כשאני אומר שמרפי הוא בן-זונה, אני מתכוון לכך שמרבית הבחורות שנשאו חן בעיניי (למי שלא הבין, "לנשוא חן" זה כמו "למצוא חן". תפתחו מילון) החזיקו ברשותן משהו שנקרא בשפה המקצועית "לא-קיר", או בעגה הנפוצה, חבר. האיש, מה לעשות, היה שם קודם, ככה זה. לרוע המזל, חבר זה לא קיר, אבל זה עדיין מפריע.
• אודה ולא אבוש שהיו לי כמה רגעים של אוטיזם, בהם הייתה לי הזדמנות לקחת את העניין לאנשהו, אבל בגלל טמטום של הרגע (או שזה היה האלכוהול, אני לא בטוח), פספסתי את ההזדמנות ואת הבחורה לא ראיתי יותר.
• נגיד את זה בצורה הפשוטה ביותר: אבא ואמא שלי עשו ילד, והעבירו לו גנים (הילד זה אני, אם לא הבנתם). מאבא שלי קיבלתי יכולת מתמטית לא רעה כלל (הצלחתי לחשב בראש כמה זה 6 בחזקת 8) ו-190 ס"מ אורך; מאמא שלי קיבלתי יכולות רטוריות מניחות את הדעת ושיער מתולתל (געוואלד!!!). סבבה של גנים בסך הכל, לא? רק מה, את הגנים התקשורתיים הם הורישו לאחי הקטן, ואותי השאירו עם מודעות עצמית ויכולת לפתח שיחה, אבל בלי יכולת להתחיל אותה. אתם הבנתם לאן זה הולך?

אז כן, אני יודע שיש לי לאן לשאוף בפיתוח האינטליגנציה הרגשית שלי (אם כבר העלינו את הנושא, כדאי לכם לקרוא את הספרים שד"ר דניאל גולמן כותב בתחום) ושהאישיות שלי לא ממש כובשת (יורשה לי לומר, בציניות רבה ומרירה כמובן, שכמעט לאף גבר אין אישיות כובשת), אבל זה כבר נמאס: נמאס לי לראות אנשים - לעתים עם חסכים רגשיים גדולים משלי (ויש דבר כזה) - מסתובבים עם בת זוג, כשאני מנסה ללא הצלחה, נדפק בגלל מרפי, אוטיזם או גנים שבעייתיים לתחום.

חבר טוב שלי אמר לי (לא אתפלא אם זה נאמר על מנת לעודד אותי) ש"זוגיות זה אוברייטד". היה זה הני יאנגמן שאמר "אתם יודעים מה עשיתי לפני שהתחנתי? כל מה שרציתי!" אין ספק שיאנגמן לא היה רווק עם דייט וחצי ברזומה, ושלו היה, היה אומר שגם הרווקות היא "אוברייטד". קיבינימט, נמאס! אני גם רוצה להתנסות בזה, יחד עם כל השריטות שבתוכניות הטלוויזיה מראים לנו שיש בעסק הזה. אני יודע שאני צריך לשפר הרבה דברים בתקשורת שלי, ואני עובד על זה, אבל עדיין מותר לי להתעצבן.

אני לא מצפה שהפוסט הזה יביא לי חברה (כי אני אופטימיסט, אבל לא הוזה); אני לא מצפה לתגובות אוהדות כלשהן (ודיר באלכ עם טוקבקי רחמים); אני כן מצפה לכמה תגובות מגחכות (אני בטוח שלחזקוש יש משהו שנון להגיד על המצב). זה נטו פוסט פריקה, כי נמאס לי כבר לשמור בבטן, וגם ככה אף אחד שאני מכיר באמת ואני לא רוצה שיידע לא קורא פה (ואם יקרא - גם לא אסון).

אז זהו, עד כאן שידורנו לערב זה. ניפגש מחר בפוסט סטנדרטי.

לילה טוב.

נ.ב. שתי הערות:

1. למי שתהה: 6 בחזקת 8 זה 1,679,616. אני יודע שזה קצת לא אמין כי אני כותב לכם את זה כשאני ליד המחשב, אבל אני מבטיח לכם שעשיתי את זה בלי מחשבון ובלי נייר לרישום. מה גם שעשיתי את זה דיי לאט (אני לא איש הגשם, בכל זאת, למרות שכבר אמרתי שיש לי צדדים של אוטיזם באישיות) ושאין בזה שום תועלת לחיים (אלא אם כן קניבל יתפוס אותי ויגיד לי שהוא ישחרר אותי רק אם אני אחשב לו כמה זה 6 בחזקת 8).
2. אני יודע שיש כמה צדקנים שאומרים שפוסטים מהסוג הזה הורגים את הפרטיות. חרטא! בבלוג הכותב בוחר מה לחשוף ומה לא לחשוף. בואו נחשוב לרגע מה אתם יודעים עליי: אני בן 21; חייל ששונא את צה"ל מכל הלב וזה לא מפריע לו לקבל מצטיין; מוכשר בתחום המתמטי (וגם קצת בתחום הרטורי); ברייט; בגובה 1.90 מטר; אם יש לי הזדמנות לגדל שיער הוא מתולתל; גר בצפון; בעל דעות פוליטיות שאף אחד לא אוהב; בלי מערכת יחסים ברזומה; סובל מחסכים באינטליגנציה רגשית. בחיי, אין, אתם יכולים עכשיו לבנות פרופיל שלי ולעקוב אחריי. האח הגדול, באמא שלי.

הרי כמה הערות שיש לי, בלי איזשהו חוט מקשר ביניהן. תיהנו:

נכנסתי לקיוסק המידע האישי שלי, בו כל הנתונים בחסות חיל השלישות (וחלק באדיבות חיל הרפואה). לפי הנתונים, אבי הצבר נולד בפולין ואמי הצברית נולדה בגרמניה. ואני, טמבל שכמוני, עדיין לא הוצאתי אזרחות אירופאית. אני פשוט טמבל.

בתחנה המרכזית שבה אני עובר בדרך מהבסיס הביתה יושב איש שמנגן ואנשים נותנים לו נדבות. אני וחבר שלי חישבנו את זה והגענו למסקנה שהוא מרוויח בחודש יותר מאיתנו. זנות.

בכל קומדיית מצבים מגיע הרגע בו גבר שוביניסטי מציע לחבר השוביניסט שלו בעל הבעיות במערכת היחסים, לתחזק את האישה בפרטים הקטנים. כי ברגע שהאישה חושב שמשקיעים בה, היא לא שמה לב לדברים הגדולים. אם לשפוט את עם ישראל ואת יחסיו המורכבים עם הקוטג', נראה שעם ישראל יכול לככב כאישה בקומדיית מצבים.

יש לכל חייל חדש שמגיע לפלוגה שלי מנהג לקבוע שאני אחתום קבע. מישהו עוד התערב איתי בנושא על אלף שקלים - שתי משכורות שלנו. אני מצהיר כאן ועכשיו: אם אני אחתום קבע, אני מבקש מכל הקוראים של הבלוג (אוגניה, דה ביג ליטל, ירק והעז שהשאירו לה את המחשב דולק) להתאסף, למצוא אותי ולירות בי. אפילו לחשוב על זה שעוד צפויה לי מעל לשנה וחצי בצבא ההיגיון לפח מתסכלת אותי, אז קבע?! מה, נדפקנו?

והערה אחרונה, שלצערי גם מכילה בתוכה את צה"ל: מישהו מוכן, בבקשה, לשפר את התחבורה הציבורית בישראל? נסיעה שברכב פרטי לוקחת שעתיים וחצי לכל היותר לוקחת לי כמעט חמש שעות. אז מישהו מוכן, בבקשה?

שבוע טוב לכם, נתראה עוד שבועיים.

והנה, כמדיי שנה, הגיע שבוע הספר. וכמו בכל שבוע ספר, הרי הספרים שלא תמצאו על המדפים, אבל כן תוכלו למצוא במוחי הקודח:

• כך נפל הבית על הגבינה מאת תנובה. מדברי המבקרים: "ספר חביב בהחלט, אבל למה כל כך יקר?" "ספר מחורבן, פשוט סערה כוס קוטג'..." "הספרים שהוציאו 'שטראוס' ו'טרה' מוצלחים בהרבה..."
• החופשה המשפחתית שלי מאת עו"ד ציון אמיר. מדברי המבקרים: "ספר לא רע, מתובל בטוויסטים רבים, אבל למה לעזאזל הוא כל הזמן דוחה את הפרק האחרון?" "הבעיה העיקרית של הספר הזה היא שמר אמיר מתחמק מהפואנטה..." "ההקדשה למשה קצב בפתיחה אומרת הכל..."
• יכולת הארגון מאת ראשי אכ"א לדורותיהם. מדברי המבקרים: "ספר מחורבן. מה הקטע שהוא מתחיל מהסוף, עובר להתחלה ממשיך לאמצע ומסתיים בהקדשה?"
• פיצוחים מאת מחמוד אחמדניג'אד. מדברי המבקרים: "המחבר יורד באופן מרשים לגרעין הבעיה..." "הספר הזה מעולה! סופני משהו..." "נאלצתי לוותר על קריאה בספר מחמת סנקציות..."
• מהשמצות לחנופה: סיפור חייו של סמי עופר מאת רני רהב. מדברי המבקרים: "המחבר מראה באופן מבריק כיצד ניתן לגרום לאנשים לשבח אותך בעיתון..." "רב מכר עולמי בטוח! אני כבר יודע על כמה איראנים שיהיו מעוניינים בו..." "הכתיבה ראוותנית ומנותקת מהמציאות..."
• בשבחי המחזור מאת צוות הפקת "כוכב נולד". מדברי המבקרים: "סתם מחזור של חומרים ישנים..." "ספר אנכרוניסטי, ארוך ומלאה..." "לא מגיעים לפואנטה..."
• סוכני המוסד שתפסנו מאת גופי הביטחון של מצרים. מדברי המבקרים: "ספר מדע בדיוני מעולה..." "העלילה מתרחשת ביבשה, באוויר ובמים, פשוט נפלא..." "לא אמין בגרוש..."

אז קדימה, חברים, לקרוא!

שבת שלום לכולם.

נ.ב אם כבר ספרים עסקינן, אז הרי אני גאה להצהיר כי אמי הוציאה ספר ביכורים בשם ימי הכלולות של ג'ואנה. ניתן להשיג עכשיו בדוכני שבוע הספר ומעוד שבועיים גם ברשתות הספרים.