| 1/2010
 האיש שלך - אתגר קרת
כשרעות אמרה לי שהיא רוצה שניפרד, הייתי בהלם.
המונית בדיוק עצרה ליד הבית שלה, והיא ירדה מהצד של המדרכה ואמרה שהיא לא רוצה שאעלה אליה, ושהיא גם לא ממש רוצה לדבר על זה, והכי היא לא רוצה לשמוע ממני יותר אף-פעם,
אפילו לא שנה טובה או מזל טוב ביומלדת, ואחרי זה טרקה את הדלת של המונית בכזה כוח שהנהג ירק אחריה קללה.
נשארתי משותק כולי במושב האחורי.
אם היינו רבים קודם או משהו, אז אולי הייתי יותר מוכן לזה, רק שהערב עבר ממש מוצלח.
נכון שהסרט לא היה משהו, אבל חוץ מזה הכל באמת היה רגוע.
ואז פתאום המונולוג הזה,והטריקה של הדלת, וטאח !
כל החצי שנה האחרונה שלנו יחד בפח.
"אז מה עושים?" שאל אותי הנהג והציץ במראה, "שאני אקח אותך לבית? יש לך כזה בכלל? להורים? לחברים? למכון עיסוי באלנבי? אתה הבוס, אתה המלך."
לא ידעתי מה אני עושה עם עצמי, ידעתי רק שזה לא פייר, אחרי הפרידה מהילה נשבעתי שלא אתן למישהי להיות מספיק קרובה שתוכל לפגוע בי ככה, אבל אז רעות הגיעה, והכל היה כל-כך טוב, וזה פשוט לי מגיע לי.
"צודק," נהם הנהג.
הואי כבה את המנוע והשעין את המושב שלו אחורה, "למה לסוע, כשכל-כך נחמד כאן. אני מה אכפת לי אני, המונה דופק."
ואז בדיוק הודיעו בקשר את הכתובת הזאת, "הגדוד העברי תשע, מי ברחוק?"
והכתובת הזא, שמעתי אותה כבר פעם, והיא נשארה חזק בזיכרון, כאילו מישהו חרט אותה שם עם מסמר.
גם כשנפרדתי מהילה זה היה ככה, במונית, יותר נכון, המונית שלקחה אותה לשדה התעופה.
היא אמרה שזה הסוף, ובאמת לא שמעתי ממנה יותר.
גם אז נשארתי ככה, תקוע לבד במושב האחורי.
הנהג של אז דיבר הרבה, בלי סוף, ולא הקשבתי למילה.
אבל את הכתובת הזאת מנג'סת בקשר אני דווקא זוכר מצוין - "הגדוד העברי תשע, מי מקבל?"
ועכשיו, יכול להיות שזה מקרה, אבל בכל זאת אמרתי לנהג לנסוע, הייתי חייב לדעת מה יש שם.
בדיוק כשהגענו ראיתי מונית אחרת מתרחקת, ובתוכה, במושב האחורי, צללית של ראש קטן, כמו של ילד או של תינוק.
שילמתי לנהג וירדתי.
זה היה בית פרטי.
פתחתי את השער, הלכתי בשביל שמוביל לדלת וצילצלתי בפעמון.
זה היה די מפגר, לא יודע מה הייתי אומר לו.
לא היה לי מה לחפש שם, בטח לא בשעה כזאת.
אבל כל-כך כעסתי שלא היה אכפת לי בכלל.
צילצלתי בפעמון עוד פעם, צלצול ארוך, ואחרי זה דפקתי בכוח בדלת, כמו בצבא, כשהיינו עושים חיפוש מבית לבית, אבל אף-אחד לא פתח.
בראש שלי המחשבות על רעות והילה התחילו להתבלבל עם כאלה על פרידות אחרות,
והכל נהיה ביחד מן גוש.
והבית הזה, זה שלא פתחו, משהו בו עיצבן אותי.
התחלתי להקיף אותו, חיפשתי חלון שאפשר להציץ דרכו פנימה.
למקום הזה לא היו חלונות, רק דלת אחורית כזאת מזכוכית.
ניסיתי להסתכל דרכה - הכל בפנים היה חשוך.
התעקשתי, אבל העיניים שלי לא הצליחו להתרגל.
זה נראה שכמה שאני מנסה יותר, הכל בפנים רק נהיה יותר שחור.
זה הטריף אותי, הטריף אותי לגמרי.
ופתאום אני רואה את עצמי כאילו מבחוץ, מתכופף מרים אבן, עוטף אותה בסווטשרט ושובר את השמשה.
שלחתי את היד פנימה, נזהר לא להיחתך מהזכוכיות, ופתחתי את הדלת.
בפנים גיששתי אחרי המתג של האור, וכשמצאתי, האור היה צהוב ועלוב.
נורה אחת לכל החדר הגדול הזה.
וזה בדיוק מה שהמקום הזה היה - חדר ענקי, בלי שום רהיטים, ריק לגמרי, חוץ מקיר אחד שהיה מכוסה כולו בתצלומים של נשים.
חלק מהתצלומים היו ממוסגרים, חלק סתם מוצמדים לקיר בחתיכת נייר דבק, ואת כולן הכרתי:
היתה שם רוני, שהיתה החברה שלי בצבא, ודניאלה, שיצאנו כשעוד הייתי בתיכון, וסטפני, שהיתה מתנדבת בקיבוץ שלנו, והילה.
הן היו שם כולן, ובפינה השמאלית של הקיר, במסגרת זהב עדינה, היתה תמונה של רעות, מחייכת.
כיביתי את האור והתכווצתי רועד כולי בפינה של החדר.
לא יודע מי האיש שחי כאן, למה הוא עושה לי את זה, איך הוא מצילח תמיד להרוס.
אבל פתאום הכל הסתדר, כל הפרידות האלה, והנטישות שמגיעות משום מקום - דניאלה, הילה, רעות. זה אף-פעם לא היה בינינו, זה תמיד היה הוא.
לא יודע אחרי כמה זמן הוא הגיע.
בהתחלה שמעתי את המונית מתרחקת, אחר-כך את קול של המפתחות בדלת הקדמית, ואחרי זה האור נדלק עוד פעם, והוא עמד שםמולי וחייך, הבנזונה, פשוט הסתכל עלי וחייך.
הוא היה נמוך, בגובה של ילד, עם עיניים ענקיות, בלי ריסים, וביד הוא החזיק ילקוט פלסטיק צבעוני.
כשקמתי מהפינה שלי הוא רק ציחקק מין צחקוק כזה של סוטה שבדיוק תפסו אותו באמצע, ושאל איך הגעתי לכאן.
"גם היא עזבה, הא?"
אמר כשכבר הייתי קרוב אליו, "לא נורא, תמיד תבוא מישהי אחרת."
ואני, במקום לענות, הורדתי לו את האבן בראש, וכשנפל לא הפסקתי.
לא רוצה מישהי אחרת, רוצה את רעות, רוצה שיפסיק לצחוק.
וכל הזמן הזה שאני מוריד עליו את האבן הבנאדם רק מיילל, "מה אתה עושה, מה אתה עושה, מה אתה עושה אני האיש שלך, האיש שלך," עד שהפסיק.
אחרי זה הקאתי.
וכשגמרתי להקיא הרגשתי מין הקלה כזאת כמו במסעות בצבא, כשמישהו מחליף אותך מתחת לאלונקה, ופתאום אתה מרגיש קל, כמו שלא זכרת בכלל שאפשר להרגיש.
קל, כמו ילד.
וכל השנאה והאשמה והפחד שאולי יתפסו אותי, הכל רק נבלע בקלות הזאת.
מאחורי הבית, לא רחוק, היתה מין חורשה קטנה, וזרקתי אותו שם.
את האבן והסווטשרט, שהיו מלאים בדם, קברתי בחצר.
בשבועות שאחרי זה חיפשתי אותו כל הזמן בעיתונים, גם בחדשות וגם במודעות של הנעדרים, אבל לא היה כתוב כלום.
רעות לא ענתה להודעות שלי, ומישהו מהעבודה סיפר לי שראה אותה ברחוב עם איזה בלונדיני אחד, גבוה, וזה דקר כששמעתי את זה, אבל ידעתי שאין מה לעשות, שזה כבר בעבר.
קצת אחרי זה התחלתי לצאת עם מיה. ומההתחלה הכל היה איתה כל-כך שפוי, כל-כך בסדר.
ובניגוד לאיך שלרוב אני עם בנות, איתה הייתי מהרגע הראשון פתוח, בלי הגנות.
בלילות הייתי חולם לפעמים על הגמד ההוא, איך זרקתי את הגוויה שלו בחורשה, וכשהייתי מתעורר בשנייה הראשונה זה היה בפחד, אבל שנייה אחרי זה הייתי אומר לעצמי שאין לי ממה,
כי הוא כבר לא פה,
ואחרי זה מחבק את מיה וחוזר לישון.
מיה ואני נפרדנו במונית.
היא אמרה שאני אטום, ושאני כל-כך לא קולט כלום, ושלפעמים היא יכולה הכי לסבול בעולם ואני אהיה בטוח שהיא נהנית, כי באותה רגע אני נהנה.
היא אמרה שכבר הרבה זמן היו לנו בעיות, אבל שאני לא שם לב אליהן.
ואחרי זה התחילה לבכות.
ניסיתי לחבק אותה, אבל היא התרחקה ממני ואמרה שאם אכפת לי ממנה אז שאתן לה ללכת.
לא ידעתי אם לעלות אחריה, להתעקש.
בקשר של המונית אמרו כתובת, "המאבק ארבע".
אמרתי לנהג שייקח אותי לשם.
כשהגענו עמדה שם כבר מונית אחרת, ולתוכה נכנסו בחור ובחורה בערך בגילי, אולי קצת יותר צעירים.
הנהג שלהם אמר משהו והם צחקו.
המשכתי לגדוד העברי תשע.
וחיפשתי את הגווייה שלו בחורשה,
אבל היא לא היתה שם.
והדבר היחידי שהצלחתי למצוא היה מוט חלוד.
הרמתי אותו והתחלתי ללכת לכיוון הבית.
הביתה נראה בדיוק כמו אז, חשוך, עם השמשה השבורה בדלת האחורית.
הכנסתי את היד, חיפשתי את הידית, נזהר לא להיחתך.
בפנים מצאתי את המתג של האור בשנייה.
הכל נשאר ריק, חוץ מהתמונות על הקיר, הילקוט המכוער של הגמד, וכתם כהה ודביק על הרצפה.
הסתכלתי בתמונות - כולן היו שם, בדיוק באותו סדר.
אחרי שגמרתי עם התמונות פתחתי את הילקוט וחיטטתי בפנים.
היו שם שטר של חמישים שקל, כרטיסייה חצי מנוקבת, נרתיק עם משקפי ראייה ותמונה של מיה.
בתמונה, השיער שלה היה אסוף, היא נראתה קצת בודדה.
ופתאום הבנתי את מה שהוא אמר לי אז, לפני שמת, על זה שתמיד תהיה מישהי אחרת.
ניסיתי לדמיין אותו בלילה שנפרדתי מרעות, נוסע לאן שלא נסעף חוזר עם התמונה, דואג, לא יודע איך, שאכיר את מיה.
רק שגם את הפעם הזאת הצלחתי לחרבן.
ועכשיו כבר לא ממש בטוח שאכיר מישהי אחרת.
כי האיש שלי מת, אני בעצמי הרגתי אותו.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
