לפני כ-7 חודשים השתחררתי מהצבא, ופרסמתי את הפוסט "דברים שאני
יכול לספר למפקד שלי רק בינואר 13".
תכננתי לכתוב באפריל עוד פוסט בסגנון, ולקרוא לו "דברים שבתכלס
הייתי יכול לספר למפקד שלי בינואר 13, אבל אז ליאור היה נכנס לכלא, אז עדיף לפרסם
אותו רק באפריל 13".
ואז ליאור, הקוף הזה, חתם קבע. ולכן נאלצתי לחכות עם הפוסט הזה עוד 3
חודשים.
היום ליאור אזרח שומר-חוק. זה הזמן לפרסם את הפוסט.
כשליאור הגיע למרפאה, לפני 3 שנים בדיוק, הוא היה הדבר הכי צהוב וחנון בצה"ל. עם
הזמן, לאט לאט, מנש ואני דרדרנו אותו אל דרך הישר, וגרמנו לו לקחת חלק בכל השטויות
שאנחנו עושים, ואפילו לפתח חלק מהן, בעיקר עם מדובר בעניינים סוטים.
כדי להקצין את הדמות של עצמו, ליאור היה משחק אותה אנס, וצוחק על זה
ליד כולם. כדי להגזים עם הבדיחה, ליאור שמר בארון שלו "ערכת אונס"
הכוללת לום ברזל גדול וסם אונס ("קטאמין" שהוא גנב מירפ"א).
יום אחד איליה, האקס-מפקד שלנו, גילה את ערכת האונס והקטאמין הגנוב
בארון של ליאור. המקרה הזה היה אמור לגרור משפט צבאי ועונש חמור, אבל איכשהו
החליקו לו על העניין הזה. ככה זה עם הבנים במרפאה שלנו. או שאתה נכנס לכלא או
שמציעים לך קבע. אין באמצע.
הקו האדום היחיד שליאור שם לעצמו היה שתיית אלכוהול בבסיס.
מבחינת ליאור, להשתין על השולחן במשרד של הקצינה זה בסדר, ולשמור על
הלפטופ של מנש תיקיית תמונות ביקיני של האחיינית של המפקדת שלנו זה גם בגבולות הסביר.
אבל אלכוהול זה כבר יותר מדי. אם אתה שותה אלכוהול בבסיס- אתה שובר כוננות, ואת זה
הוא לא מוכן לעשות בשום פנים באופן.
עשרות פעמים שתינו אלכוהול במרפאה, וליאור נכח איתנו, אבל לא הסכים
לקחת אפילו שלוק קטנטן.
מה שמצחיק זה שאנחנו היינו שותים במידה, כי ידענו שאנחנו צריכים להיות
כשירים לכוננות רפואית בבסיס, וכך היה. ליאור, לעומת זאת, היה בכיף יוצא מהבסיס
ונוסע לגדרה כדי לקנות שווארמה. הוא אמנם שבר כוננות מבצעית כי הוא לא נכח בבסיס, אבל
זה בסדר מבחינתו, כל עוד הוא לא שתה אלכוהול.
***********
לפעמים היינו הולכים ממש על הקצה עם האלכוהול.
בשבתות שהייתי סוגר, היה לנו מנהג קבוע- לארגן "עונג שבת"
עם חבר'ה מהבסיס. פותחים שולחן, עם חטיפים, פיצוחים, עוגה וערק. משחקים בכל מיני
משחקים מטומטמים, כמו "מונופול שוטים" (כל מי שנכנס לכלא- מוריד שוט).
את המרפאה היינו נועלים, כשאנחנו ערוכים להתקלות. אם מישהו היה דופק
בדלת- ישר היינו נועלים את האלכוהול בחדר התרופות, מחביאים את מי שיותר מדי שיכור,
והבנאדם השפוי ביותר- היה פותח את הדלת לראות מי הגיע למרפאה באמצע הלילה.
פעמים רבות מצאתי את עצמי בסטלה, מטפל בחולים ופצועים ועונה על שאלות
של מפקדים וקצינים, מנסה להיראות ולהישמע כמה שיותר בתפקוד מלא.
בדרך כלל זה נגמר בצורה חלקה ביותר, אבל הרבה פעמים זה היה ממש על
הקשקש.
המקרה הקיצוני והמשוגע ביותר היה בערב השבת האחרונה של נרקיס.
לקראת השחרור שלה, נרקיס היתה עושה את הלו"זים של המרפאה. בגלל
שהיא התחברה בעיקר אל הבנים במרפאה, היא החליטה לשבת את השבת האחרונה שלה כמפקדת
צוות, כשליאור ואני החובשים שלה ומנש הוא נהג האמבולנס שלה.
כמיטב המסורת, ארגנו "עונג שבת" בשישי בערב, והזמנו גם את
אלירן הנהג מגף רכב שיבוא לשבת איתנו.
לקראת חצות, כטוב ליבנו בערק, כשאנחנו מבושמים היטב, עלינו מנש, ליאור
ואני על הגג של המרפאה, כדי לרקוד ולהשתין שם.
כנראה ש-3 חיילים
ששרים, רוקדים ומשתינים על הגג של המרפאה זה משהו שקשה להתעלם ממנו, ולכן הצליחה לקלוט
אותנו קצינה תורנית צעירה שעשתה סיור ליד המרפאה. היא מיד קראה לנו לרדת למטה ואנחנו
נלחצנו בטירוף.
ירדנו מהגג ונעמדנו
מולה בחצר של המרפאה, מנסים להראות כמה שיותר שפויים.
"מה עשיתם
על הגג?", היא שאלה אותנו במבט חשוד.
"סתם",
עניתי לה, "עלינו למעלה לדבר ולהסתכל קצת על הנוף... את יודעת איך זה..."
נרקיס בדיוק ישבה
בחוץ ועישנה סיגריה. היא אמנם בדרגת סמל, אבל כשהיא לא לובשת מדים אף אחד לא יודע את
זה, והאמת היא שיש לה לוק של אשת קבע.
"מה זה?",
נרקיס פתאום התקרבה אלינו וצעקה, "אתם עליתם לגג??? כנסו מיד למרפאה!!!"
ליאור, מנש ואני
ברחנו מהר אל תוך המרפאה, והצצנו החוצה לשמוע את הדיבורים שלה עם הקצינה הצעירה.
"אלו החיילים
שלך?", שאלה הקצינה.
"כן",
נרקיס ענתה ולא בדיוק שיקרה, "אני המפקדת התורנית של המרפאה"
"אני חושבת
שהם שתו אלכוהול"
"לא יכול להיות",
נרקיס אמרה וניסתה להסתיר את העובדה שגם היא די שתויה, "אנחנו הרגע ישבנו לאכול
ביחד ארוחת שישי... הם סתם עלו לגג כי הם אוהבים את השטויות האלה"
"כן",
הקצינה התחילה להשתכנע, "הג'ינג'י לא נראה כמו אחד שישתה בבסיס"
"דרך אגב",
נרקיס קרצה לקצינה הצעירה, "הם ראו אותך מקודם עוברת ליד המרפאה ואמרו שאת כוסית
על!"
זהו. נרקיס הצליחה
להרגיע את הקצינה. לא משנה אם את הקצינה הכי צהובה ביקום, את עדיין אישה. וככה קונים
אישה!
***********
הקצינה המשיכה לדרכה,
ואנחנו המשכנו לשתות עוד קצת.
עלינו שוב לגג והשתנו
מהגג על הגג של האמבולנס, ואח"כ נעמדנו על הגג של האמבולנס והשתנו ממנו למטהו
ממנו על הגג של האמבולנס עצמו.
אח"כ נעמדנו
ליד האמבולנס והשתנו על הדלתות והחלונות שלו. אתם בטח שואלים את עצמכם איך היה לנו
כל כך הרבה פיפי. ובכן, נפלאות הן סגולות הערק.
אלירן היה נראה
מסטול במיוחד. הבנתי שהוא יותר מדי שיכור כשראיתי שהוא גם כן משתין על האמבולנס, שזה
משהו שלא מתאים לו לעשות בדרך כלל.
הבנתי לגמרי שהוא
יותר מדי שיכור כשמיד אחרי שהוא השתין על האמבולנס- הוא הקיא על שלולית השתן שלו, ומיד
אחר כך התמוטט אל תוך השלולית של הקיא והשתן שלו, ולא קם.
בהתחלה עמדנו וצחקנו
עליו, אבל אז פתאום קלטנו שאנחנו בבעיה. הבנאדם שוכב על הרצפה חצי מעולף, ואלירן, אם
לא ציינתי את זה קודם, הוא חתיכת בריון. הוא ענק. הוא שוקל כמו עשר כמוני.
מנש, ליאור ואני
תפסנו את אלירן והרמנו אותו אל תוך המרפאה. נכנסנו אל החדר הכי קרוב שהיה בו כיור ומיטה
והתחלנו לשטוף אותו.
הוא התעורר קצת,
אבל היה לגמרי מעורפל הכרה. הוא התנגד לשטיפה והתחיל לנער אותנו מעליו, בהתחלה בקטנה,
אחר כך הוא כבר ממש השתולל ודפק אגרוף לקיר ושבר אותו. אשכרה האגרוף שלו נכנס בתוך
הקיר ויצר בו חור ענקי!
נרקיס תפסה פיקוד
ואמרה שאנחנו חייבים לנסות להחזיר את אלירן אל גף רכב כדי שישן שם, כי הוא כבר מחוק
לגמרי. יצאנו למסע השבת הגוזל אל הקן- נרקיס צועדת בראש, כשמנש, ליאור ואני תומכים
באלירן והולכים ב-2 בלילה בחסות החשיכה לכיוון גף רכב.
לפתע ראינו זוג
פנסים של רכב מתקרב לכיווננו.
"אוקיי אלירן",
אמרתי לו וניסיתי להיות הכי רציני שאני יכול, "מכונית מתקרבת... תשתדל להראות
שפוי!"
"אני בסדר
גמור", אלירן ניער אותנו מעליו, "אני יכול גם ללכת לבד!"
אלירן עמד יציב
לכמה שניות ואז התמוטט שוב על הכביש, בדיוק כשהרכב נעצר מולנו.
ברכב נהג קצין בדרגת
רב-סרן. הוא הסתכל על גופתו של אלירן על הרצפה, ואז העביר את מבטו על הצוות הרפואי
שעמד קפוא בצד הכביש, שוב הסתכל על ההרקולס השרוע על הכביש, ושוב הפנה מבטו אל ארבעת
המופלאים שאם לא היו משתינים כל כך הרבה באותה שעה, סביר להניח שהסיטואציה היתה גורמת
להם להשתין באותו הרגע במכנסיים.
"ערב טוב",
הוא אמר לנו.
"ערב טוב",
נרקיס ענתה לו והתחילה לחרטט- "החייל הזה חולה. הוא הגיע למרפאה והקיא, וראינו
שהוא ממש לא במצב טוב, אז רצינו להחזיר אותו שישן בחדר, כנראה שזה יותר מסובך ממה שחשבנו"
"טוב, תביאו
אותו אליי", אמר הקצין, "אני אדאג לו".
זרקנו את אלירן
אל תוך הרכב וברחנו מהר אל המרפאה. היה ברור לנו שהקצין הולך לחזור לבדוק מה קורה איתנו,
ומיהרנו לסדר את הבלאגן במרפאה, לנקות את השלוליות של הקיא והשתן, להחביא את האלכוהול,
לצחצח שיניים ולזייף במחשב של המרפאה "מפגש חובש" של הטיפול של אלירן.
כעבור כמה דקות נשמע צלצול בדלת של המרפאה.
אני, שהתרגלתי כבר להיות זה שמתנהל הכי טוב גם בזמן שכרות, רצתי לפתוח
את הדלת, וכמובן שעמד שם אותו קצין עם אלירן.
"אז מה הסיפור שלו?", שאל אותי הקצין, כשבינתיים ליאור
ונרקיס לוקחים את אלירן לחדר הטיפולים כדי לעשות לו עירוי נוזלים.
התחלתי לקשקש לו סיפור יפה על כך שאלירן הגיע למרפאה בצהריים וביקש
לראות רופא כי הוא לא מרגיש טוב, ושכעבור כמה שעות המצב שלו החמיר עד המצב הנוכחי
שהוא הקיא הרבה פעמים ואיבד הכרה. השתדלתי כמה שפחות לבלוע מילים וכמה שיותר לעמוד
יציב, דברים שקשה לי לעשות כשאני מסטול. הקצין הקשיב לי בשקיקה אבל נראה חמור סבר.
"אני לא בטוח שהוא דיבר אמת", אמר לי הקצין על אלירן,
"אני הרחתי ממנו באוטו ריח חזק של אלכוהול".
איך הוא לא מריח ממני את האלכוהול, זו השאלה הגדולה.
"אתה חושב שהוא שתה ערק?", שאלתי בשיא התמימות\טמטום.
הקצין מתח חזה, שם יד על המותן שלו ואמר בנימה סמכותית "להערכתי,
כן".
מאז אותו מקרה, ה"להערכתי, כן" הזה הפך להיות מטבע לשון חזק
במרפאה. הקצין ההוא היה צריך להיות אהבל גמור כדי לא לשים לב למה שקורה מתחת לאף
שלו, ובכל זאת החשדנות הסמכותית הזאת שהוא הפגין עם ה"להערכתי, כן" שלו,
הקצינה לרמות על כמה שקצינים יכולים להיות מטומטמים וכמה לי ולחבריי יש יותר מזל
משכל.
כמו שהיום יש ברשת את הממים של "פה חשדתי" על סיטואציות
מאוד מאוד ברורות, ככה ליאור ואני היינו שואלים שאלה שברור לנו שהתשובה עליה היא
"כן" ואז עונים באותו טון סמכותי ורציני "להערכתי, כן!".
**************
הקצין העביר את המקרה למפקד בתורן של אלירן, שבמקרה היה יותר תמים
ופחות סמכותי ממנו. הוא האמין לכל מה שסיפרנו לו על אלירן המסכן שהתייבש והתמוטט
ככה, והראה סימני דאגה אמיתיים לנהג הסורר שלו.
את אלירן קלחנו, הלבשנו והשארנו עם אינפוזיה בחדר הטיפולים. רק לקראת
4 בלילה, אחרי שיחות עם קצינים, וניקוי הבלאגן (שתן, הקאות וחור ענק בקיר של
המרפאה) יכולנו ללכת לישון.
למחרת בבוקר היינו פצוצים לגמרי. תרחישי הלילה השאירו אותנו עם
האנגאובר ועייפות קשה עד הצהריים.
השינה העמוקה שלנו נקטעה באחת עם פתיחה רועשת של דלת חדר הבנים. מנש,
ליאור ואני הרמנו את ראשינו מהכריות בבת אחת. בפתח הדלת עמד אלירן, לבוש בחלוק
מטופלים מאולתר, ביד אחת מחזיק בקבוק ערק כמעט גמור וביד שנייה מחזיק כוס מלאה.
"בוקר טוב", הוא קרא לחלל החדר, "אתם באים להשתכר
בבריכה?"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
